ביקורת ספרותית על ירושלים של עמוס עוז - בעקבות 'סיפור על אהבה וחושך' ויצירות נוספות מאת דוד קרויאנקר
ספר מעולה

---

ספר שהינו יהלום!.מחבר הספר דוד קרויאנקר הינו אדריכל שמתמחה מראשית פעילותו המקצועית בשנת 1969 ועד היום בשימור ושיקום שכונות ובניינים היסטוריים ובחקר ותיעוד המורשת האורבנית והארכיטקטונית של ירושלים, בתוך ומחוץ לחומות העיר העתיקה, על תקופותיה וסגנונותיה הרבים והמגוונים. היקף מפעלו החלוצי-מקורי בחקר האדריכלות הירושלמית, שימור שכונות ובניינים היסטוריים ותיעוד תהליכי התכנון שבעיר משתקף בביבליוגרפיה עשירה של עבודתו ובה למעלה מ-30 ספרים ו-150 חוברות ומאמרים שראו אור בעיתונות המקצועית והכללית.. פרסומיו של קרויאנקר תרמו להגברת המודעות הציבורית לחשיבות ערכי השימור; כך נוצר מסד תרבותי המהווה נכס חשוב לדורות הבאים שיאפשר לימוד והכרת פניה האורבניים של העיר מהיבטים שונים: ארכיטקטוניים, היסטוריים, גאוגרפיים, אתנוגרפיים, פוליטיים, כלכליים, חברתיים ואנושיים. תשומת לב מיוחדת מוקדשת בפרסומיו למרכיב החזותי-גרפי, הכולל מגוון עשיר של צילומים היסטוריים ומפות, צילומי מצב קיים ורישומים. מאז ראשית שנות ה-1970 היה דוד קרויאנקר דמות מפתח בהובלת רבים מהמאבקים הציבוריים להצלת שכונות ובניינים, בעלי חשיבות ארכיטקטונית-היסטורית, שהיו בסכנת הריסה.

קרויאנקר מספר מהיכן נולד הרעיון להולדתו,היווצרותו של הספר הזה. "קראתי את הספר בפעם הראשונה, כמו כולם, ב–2002 ומאז קראתי אותו עוד כמה פעמים",והוא שב ל"קרויאנקר" לפני שלוש שנים. "אמרתי לעצמי, בוא תכתוב על הדרכים שלאורכן עמוס עוז הולך — והתחלתי למפות את המקומות. עשיתי את זה עם עצמי, אף אחד לא ידע חוץ מאשתי. רציתי לתת לו את הספר ביום הולדתו ה–80, ב–4 במאי 2019, אבל הוא מת לי חצי שנה לפני כן". זה הספר הראשון שהוא כותב בעקבות יצירה ספרותית. "כל הזמן רציתי להראות לעמוס עוז את הספר,אבל כאמור לא הספיק להראותו לעמוס עוז.

הספר, שבכותרת המשנה שלו היא "בעקבות 'סיפור על אהבה וחושך' ויצירות נוספות",משלב את יצירותיו אלה של עמוס עוז עם עבודתו המקצועית של קרויאנקר כאדריכל ערים וירושלים בפרט.{ לי באופן אישי, מאז שיש לי במשפחה חתן שבמקצועו מתכנן ערים,סקרנותי רק הולכת וגוברת לתחום הזה בכל פעם שאני נתקלת במאמר כזה או אחר שעוסק בתחום,לכן בין היתר זאת הסיבה המשנית לגמרי מדוע הספר הזה מבחינתי הוא מיוחד ,ואפרט בהמשך}.

אתחיל מהדברים ה"חיצוניים" ביכול,הספר יפיפייה ויזואלית בפני עצמו,דפיו עשויים מדפי כרומו לבנים,האיורים הנפלאים הנם בשחור -לבן. אבל, מעבר לכך,גאוניותו של הספר שבעמוד בצד ימין של הספר,העמודים כוללים ציטוטים בעיקר מהספר של "סיפור על אהבה וחושך",וגם מהספרים האחרים של עמוס עוז,ולמטה בתחתי העמוד מה קרה לאותם בניינים ורחובות במשך הזמן, ובמקביל בעמוד השמאלי ישנם איורים בשחור לבן שממש משויכים ומתארים ויזואלית את ציטוטיו של עוז. כמו שציינתי האיורים הנם בשחור-לבן שאותם איירו והכינו גלפרין אלישבע,צאירי רחל,ואליהן הצטרפו גם אחרים.

נגיע לעיקר ולנסות להביא בפניכם את יופיו של הספר בשילוב הנהדר והמיוחד הזה.

הספר נפתח בתיאור שכונת ילדותו של עוז -היא שכונת כרם אברהם:
--------------------------------------------------
"נולדתי וגדלתי בדירת־קרקע קטנה מאוד, נמוכת תקרה, כשלושים מטרים רבועים: הורי ישנו על ספת־מגירה שהיתה ממלאת את חדרם כמעט מקיר לקיר כאשר נפתחה מדי ערב. השכם בבוקר היו מדחיקים את הספה הזאת עמוק אל תוך עצמה, מעלימים את כלי המיטה בחשכת הארגז התחתון, הופכים את המזרן, סוגרים, מהדקים, פורשים על הכול כיסוי אפור בהיר, מפזרים כמה כריות מזרחיות רקומות, מעלימים כל ראיה לשנת הלילה שלהם. כך שימש חדרם גם חדר שינה גם חדר עבודה גם ספרייה גם חדר אוכל וגם חדר אורחים.
מול החדר הזה היה החדרון שלי, הירקרק, שאת חצי שטחו מילא ארון בגדים עב־כרס. פרוזדור אפל צר ונמוך, מפותל קצת, דומה למנהרת בורחי כלא, חיבר את המטבחון ואת כוך השירותים אל שני החדרים הקטנים. נורה קלושה שנכלאה בתוך כלוב ברזל שפכה על הפרוזדור הזה גם בשעות היום אור־לא־אור עכרורי. מלפנים היה רק חלון אחד לחדר הורי וחלון אחד לחדרי, שניהם מוגנים בתריסי ברזל, שניהם מתאמצים במצמוץ תריסים להשקיף מזרחה אך רואים רק ברוש מאובק וגדר של אבנים לא מסותתות. דרך אשנב מסורג הציצו המטבח והשירותים שלנו אל חצר אסירים קטנה מוקפת קירות גבוהים ומרוצפת בטון, חצר שבה הלך וגסס באין אף קרן שמש גרניום חיוור שנשתל בתוך פח זיתים חלוד. על אדני האשנבים עמדו אצלנו תמיד צנצנות חתומות ובהן מלפפונים נכבשים וכן קקטוס קשה־יום מחופר לו באדמת אגרטל שנסדק והוסב לשרת בתפקיד עציץ.
היתה זו דירה מרתפית: קומת־הקרקע של הבניין נחצבה אל תוך צלע הר. ההר הזה היה השכן שלנו שמעבר לקיר - שכן כבד, מופנם וחרישי, הר קשיש ומלנכולי בעל הרגלי רווק קבועים, תמיד הקפיד על שקט גמור, הר מנומנם כזה, חורפי, אף פעם לא גרר רהיטים לא קיבל אורחים לא הרעיש ולא הטריד, אבל דרך שני הקירות המשותפים לו ולנו היו מחלחלים אלינו תמיד, כמו ריח־עובש קל ועקשן, הקור החושך הדומייה והלחות של השכן העגמומי הזה.
כך יצא שלכל אורך הקיץ היה נשמר אצלנו קצת חורף.
אורחים היו אומרים: כל־כך נעים אצלכם ביום שרב, כל־כך קריר ורוגע, ממש צונן, אבל איך אתם מסתדרים כאן בחורף? מה, הקירות לא מעבירים טחב? לא קצת מדכא כאן בחורף?שני החדרים, כוך המטבחון, השירותים ובייחוד הפרוזדור שביניהם היו חשוכים. הספרים מילאו אצלנו את כל הבית..."

מנגד בעמוד השמאלי איור ביתו וחצרו של עמוס עוז בילדותו בשכונת אברהם.

תיאור הרחובות שכונת כרם אברהם-בית המרקחת כרם אברהם‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬ - רחוב צפניה 19‬‬‬‬‬‬‬‬:
-------------------------------------------------------------
"אנחנו גרנו ברחוב עמוס ,שמאלה עד המכולת של אדון אוסטר, ימינה לרחוב זכריה ,שמאלה לרחוב מלאכי,ימינה לצפניה, ובית–המרקחת היה במרחק חמש דקות הליכה, ‬ברחוב צפניה,היינו קמים, נועלים היטב את הבית ויוצאים שלושתנו לדרך.."ואומרים שלום וברכה אדון היינמן, מה שלומך? אנחנו באנו לטלפן ,הוא ידע, כמובן, שביום רביעי אנחנו נבוא לטלפן לקרובים בתל אביב,בכל זאת הזכרנו לו:"אנחנו באנו כדי להתקשר לקרובים שלנו בתל אביב. אדון היינמן היה אומר:כן. כמובן. תשבו בבקשה יכולתי ממש לראות את החוט היחיד הזה, ‬המקשר את ירושלים עם תל אביב ודרכה ‮—‬ עם כל העולם‭ ...‬החוט הזה מתפתל בשממה, ‬בטרשים,מתפתל בין הרים ובין גבעות,ואני חשבתי שזה נס גדול‭."‬ מנגד בעמוד השמאלי איור נפלא,טלפון מחוגה של הזמנים ההם,מבוסס עפ"י ספר הטלפונים המנדטורי מ-1946 ,היו מספרי הטלפון בני ארבע ספרות....מנגד בעמוד השמאלי של הספר איורים של רחובות עמוס, עובדיה,צפניה, זכריה, מלאכי.

המכולת של אדון אוסטר‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬ - פינת הרחובות עמוס 21 -עובדיה‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬:
---------------------------------------------
‭"‬ויכוח קטן היה מתפתח בין הלקוחות בחנות המכולת של אדון אוסטר: ‬לקנות או לא לקנות גבינת פלאחים? ‬ מצד אחד ‬עניי עירך קודמים‭ ןכלו ‬חובתנו לקנות גבינת תנובה; ‬מצד שני - משפט אחד יהיה לכם ולגר הגָר אתכם, ‬ולכן ראוי לקנות לפעמים את גבינת שכנינו הע־רבים...‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬".מנגד בעמוד השמאלי איור של רחובות זכריה -5 ועובדיה.


בית הספר מולדת הילד‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬ - רחוב זכריה 5‬‬‬‬‬‬‬‬:
---------------------------------
‭"‬בכל בוקר היו בני הזוג משכימים ודוחקים את כל רהיטיהם לערימה דחוסה במסדרון ועורכים בכל אחד משני החדרים שלושה–ארבעה שולחנות–כיתה קטנים ושלושה–ארבעה ספסלים שכל אחד מהם היה מיועד לשני תלמידים ‬ובבת אחת לא רציתי ללכת יותר לבית–הספר '‬מולדת הילד'.‬ רציתי לבית–ספר אמיתי, ‬עם כיתות ופעמון וחצר, ‬לא בתוך דירת נחליאלים מלאה נחילי חתולים... ‬בית–ספר אמיתי. בעמוד השמאלי איור של רחובות זכריה -5.

זלדה‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬ - רחוב צפניה 31‬‬‬‬‬‬‬‬:
--------------------
‭"‬‬מה, ‬שוב אתה רץ לבית של מורה–זלדה? ‬בשבע וחצי בבוקר? ‬מה, ‬אין לך חברים בגילך?' '‬אבל היא הזמינה אותי. ‬היא אמרה שאבוא כרצוני ואפילו כל בוקר'‭ ...‬ יום–יום לפני שמונה בבוקר כבר הייתי מתייצב ליד חלונה‭ ...‬התנדבתי בשמחה לעזור לה בכל מלאכות–הבוקר שלה, שולה למענה מכתב מתוך התיבה שמנעולה החליד. ‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‭"‬כעבור כשלושים שנה, ‬בשנת 1976 הלכתי להסתובב קצת ברחוב צפניה וברחובות הסמוכים, ‬לראות מה נשתנה כאן מאז:‬ המורים, ‬הפקידים, ‬המתרגמים והקופאים‭... ‬כמעט כולם נעלמו מן השכונה... ‬כמעט כל שכנינו נעלמו מעל תיבות הדואר...‬ אבל בין תיבות הדואר הרעועות עדיין נמצאה גם התיבה שלה, ‬זו התיבה שבילדותי הייתי שולה מתוכה את הדואר משום שהמנעול החליד ולא אפשר היה לפתוח. ‬כעת היתה התיבה פרוצה,‬ גם הכיתוב השתנה: ‬ במקום '‬זלדה שניאורסון'‬ מצאתי כתוב כעת '‬שניאורסון מישקובסקי':‬בלי זלדה אך גם בלי מקף ובלי ו‭"‬ו החיבור"...מנגד בעמוד השמאלי איור של אבני רחוב צפניה 5, ובו 8 תיבות- דואר פרוצות ,שבורות.


חנות הספרים של מרכוס‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬ - פינת הרחובות יונה 2 ומלכי ישראל‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬:
----------------------------------------------
‭"‬אדון מרכוס הטוב,‬ שהיתה לו חנות לספרים חדשים ומשומשים וגם ספריית השאלה במורד רחוב יונה, ‬כמעט בפינת רחוב גאולה,‬ הסכים סוף–סוף להרשות לי להחליף יום–יום ספר,‬ ולעתים אף פעמיים ביום. תחילה לא האמין לי שאכן קראתי הכל, והיה בוחן אותי, בכל פעם שהחזרתי לו ספר שעות אחדות לאחר ההשאלה...את כרטיס ההשאלה הגדוש שלי היה מר מרכוס מראה לפעמיים בגאווה מיוחדת לאחדים מלקוחותיו, כמתפאר בפירות השקעתו".מנגד בצד השמאלי איור של רחוב יונה וכיום חנות לממכר כיסויי ראש לנשים חרדיות.

הדבר המאלף מבחינתי בספר היו מפות מסלוליו האוטוביוגרפיים של הסופר בירושלים:

מפת המסלול הראשון: בתחום כרם אברהם.

מפת מסלול שני: משכונת כרם אברהם עד שכונת תלפיות וארמון הנציב.,שאליו הלך עוז אחת לשבועיים־שלושה,בשכונת תלפיות שם גר דודו פרופ' יוסף קלוזנר,לא רחוק מש"י עגנון. קלוזנר גר בדירה גדולה יחסית לאותם ימים, שבהם רוב המשפחות בירושלים הצטופפו בדירות חדר וחצי או שניים. עוז כתב עליו: "נראה לי ארמונו של הפרופסור קלוזנר כדוגמה להיכל הסולטן או לפלטין של קיסרי רומא".
{ובתוך המסלול 3 מקטעי מסלולים מפורטים שבה הסתובב עוז}.

מפת המסלול השלישי: מהמשולש- רחובות בן-יהודה-יפו-המלך ג'ורג עד מלון המלך דוד .

מפת המסלול הרביעי:מרחוב הנביאים להר הצופים.

לכאורה מפות של רחובות,אבל מבחינתי זה היה לעקוב אחרי כל פיסת ציטוט מספריו של עוז ולראות היכן נמצאים הרחובות הללו, כיצד מתפצלים, מתרחקים,מתקרבים משכונת ילדותו כרם אברהם. הרגשתי כמו אנתרופולוג,תייר לרגע שבה לראות את ירושלים של פעם ,להבדל אלף הבדלות כמו מסעות מארק טווין בארץ הקודש,או כל המיסיונרים ומגלי ארצות שהגיעו לא"י במאות ה-18-19.

בכל עמוד שבו היו מצוטטים למעלה בעמוד הימני של הספר דבריו של עוז, בתחתית העמוד קרויאנקר מסביר,מפרט ,מתאר, מה עלה בגורלם של כל הבניינים ההיסטוריים והפרטיים,כמו כן לגבי הרחובות עצמם במשך כל השנים שבהם מתאר עוז את ילדותו ונערותו ועד ימינו. מסתבר ש 99% מהבניינים נהרסו כליל,או הפכו למוסדות דת וכוללים חסידיים. הרחובות -רוב העצים נכרתו,הצמחייה נעלמה והכל הפך להיות מסה עירונית אחת שלמה. לראות את האיורים של הבניינים הכל -כך יפים מבחינה ארכיטקטונית, לאילו מטרות הם נבנו ומה היה תפקידם וייעודם, כל זה נעלם בתוך פחות ממחצית המאה בירושלים לטובת הסבה למוסדות ישיבה וכוללים דתיים שאין בהם כל הדר,יופי,רק כיעור עירוני.

לקרוא את הערות ההיסטוריות הללו מבחינתי היה בזה שבירת לב.

------------------------------------------------

ולבסוף תעלומה משפחתית שנפתרה באמצעות הספר, המפות והויקיפדיה:

משפחתה של אמי התגוררה בירושלים. בילדותי ובנעוריי היינו כל הדודים -7 במספר באים לביתה של הסבתא,שכבר בזיכרונותיי כילדה,הייתה כל הזמן עם שיער לבן עטופה במטפחת על ראשה. מכיוון והייתי ילדה קטנה ברור שלא עלה על דעתי לדעת מהי כתובת ביתה וזהות השכונה. כל מה שאני זוכרת שהבית היה באמצעו של רחוב צדדי וצר,ממנו היינו נכנסים לחצר גדולה עשויה מאבני ריצוף שזיהיתי אותן בעמוד 260 בספר כאבני ח'אמי- עיבוד גס וגולמי של מרצפות כהגדרת קרויאנקר. מהחצר הגדול והגסה היינו יורדים למטה מתחת לגובה הרחוב, ב-7 מדרגות אבן גסות ורחבות, אל חדר עצום ממדים. מצד השמאלי היה בו שולחן גדול שבו הכינו את אוכל עצמו כולל פרימוס, מהצד הימני למדרגות היה ארון ענקי יפיפייה,עתיק עם פיתוחים נהדרים ע"ג הדלתות, הארון שימש כמזווה למצרכים יבשים בלבד. לא זוכרת שאי-פעם אכלתי שם בשר או עוף ,לא היה מקרר,בצידו של הארון ע"ג חלון שפנה לחצר ובו הייתה מעין מדף רחב מאבן ירושלמית,עליה היה כד גדול ,ג'ארה,עשוי מחימר ,כמו בציורים שנשים ערביות הולכות למעיין לשאוב מים, בתוך הכד הגדול היו מים. עד היום אני אומרת בבטחה שאין כטעם של המים הללו שהיו בכד: קרים,רעננים,צלולים, והכד כוסה בצלחת גדולה מחימר לשמש מכסה לכד. יותר מאוחר נבנה בחצר הבית מעין קיטון של 2 מטר,ובתוכו היה כיור עם מים זורמים, גזיה שלושה ראשים,ושרותים!,הכל בקיטון אחד בחוץ בחצר.

הלאה, נכנסים לתוך הבית שכולו היה למעשה שני חדרים בלבד. בחדר הזה משלושת צדדיו היו מוצבות במשך היום ערימות של מזרנים לשינה שמבחינתי כילדה היו גבוהים ממני בגובה,בלילה כולם היו מורדים לרצפה וכל הדודים וילדיהם היו ישנים ראש ורגל עליהם. ממול לכניסת החדר היה ארון גדול יפיפייה מעוצב בתחריטים, ובו אני מניחה היו המצעים והבגדים של סבתי. בחדר הזה מצד שמאל היו שלושה חלונות שהציצו מכיוון למטה למעלה אל הרחוב, אני זוכרת שהייתי רואה את רגלי ההולכים ובאים ברחוב.

לסבתי הייתה שכנה שגרה בסמוך ברחוב, וביתה היה על מדרגות רבות מהרחוב.

בדיעבד וגם מסיפורי אמי וגם מחוויותיי האישיות שהיו לי עם הסבתא, כשכבר הייתי אשה נשואה וילדים, אני יודעת שסבתי הייתה אשה,אמא,ואדם מרשעת, תכונת האופי מהעוצמת ביותר אצלה, בנוסף לרשעותה, הייתה באנוכיותה בחייה,כלפי ילדיה ונכדיה,לא פלא שנפטרה בגיל 95.יש לי תזה שכזאת שרק אנשים אנוכיים,שלא לוקחים שום דבר ללבם במשך חייהם, זוכים לחיות כל כך הרבה שנים. מכל דור הדודים,כולם נפטרו,למעט שניים שהנם על גיל 93 וירשו את האופי המרושע והאנוכי של סבתי.

לעצם התעלומה,בשנים האחרונות חשבתי היכן היה ממקום ביתה של הסבתא, באיזו שכונה, באיזה רחוב. שלושה "קואורדינציות" זכרתי: שאם הולכים צפונה מבית הסבתא במעלה הרחוב מגיעים לקולנוע אדיסון המפורסם,משמאלו היה רחוב גאולה, היום שכונת גאולה, מימנו ודרומה לקולנוע במפגש הרחובות יפו והנביאים היתה כיכר הדויודקה. בעזרת המפות בספר והויקיפדיה ,הצלחתי לאתר את השכונה והרחוב.

השכונה -זיכרון משה, הרחוב - פרי חדש. שם הרחוב פתאום פרץ לי ממעמקי הזיכרון לא יודעת איך. נכנסתי לויקיפדיה ושם ראיתי שלושה תמונות שמיד עלו בזיכרוני: הראשונה מול ביתה של סבתי עוד בנעורי הוקם כולל ישיבה שהיה מתוחם בגדר ברזלים ירוקה זה עדיין שם,ואם הצילום בתמונה היה מתקרב עוד טיפה לקצה של הכולל אפשר עדיין לראות את את החצר של בית הסבתא. בתמונה השנייה את ביתה של השכנה שהזכרתי מקודם, עם המדרגות העולות מהרחוב. הבית והמדרגות עדיין שם,
ובתמונה השלישית גן הילדים של חסיה סוקניק, שאליו הלכה אחות אמי כילדה, {אמי כבר לא נשלחה ,לא היה כסף או צורך,} הוא גן הילדים העברי המודרני הראשון מחוץ לחומות העיר העתיקה. כיום הנו גן ילדים של חסידות בעלז. עם השנים הוזנחה השכונה,רבים מן הבתים נהרסו או נוספו להם קומות, וקרבתה לכיכר השבת הביאה להתחרדותה.

לא היה גבול לשמחתי ולאושרי כאשר הצלחתי למצוא את התשובות היכן היה ביתה של סבתי ,שם הייתי בילדותי שיחקתי ברחוב עם בני דודי. כיום,אין את מי לשאול כל הדור הזה נעלם מעל האדמה.

------------------------------------------


בחזרה לספר -לא סתם פתחתי את את הביקורת בהגדרה שהספר הנו בחזקת יהלום. הוא יהלום שעשוי משילוב ספרותי נדיר של עמוס עוז בעיקר מספרו "על אהבה וחושך", עם ההסברים האדריכליים, ההיסטוריים,עם הערות קורעות -לב ודעת מה קרה לירושלים כעיר בתחום תכנון עיר, עיר שהייתה פעם יפה,טולרנטית,עם אנשים מיוחדים ,וכיום כולה עיר של כיעור עירוני ורוחני.

» ביקורות נוספות של חמדת
» ביקורות נוספות על ירושלים של עמוס עוז - בעקבות 'סיפור על אהבה וחושך' ויצירות נוספות