ספר מעולה

הביקורת נכתבה ביום ראשון, 8 בדצמבר, 2019
ע"י חמדת
ע"י חמדת
30 שנים התגוררתי בעיר דימונה,שם הקמתי את משפחתי,שם נולדו ועוצבו בנותיי,שם גם עוצבה במידה רבה אישיותי וזהותי הסביבתית. דימונה כידוע לכם היא עיר קטנה {יחסית},מתגוררים בה 38 אלף תושבים. נכון, אין כל אפשרות להכיר את כולם,אבל הכרתי רבים מהאנשים שהיו חשובים לי בחיי היומיום.
לפני כ-3 שנים,עברתי לגור ברחובות בקרבת בתי הקטנה הלומדת ועובדת במכון וויצמן במסלול חקר הסרטן,שאר ילדיי מתגוררים בגבעתיים ובת"א.
הרגשתי האישית במשך השנים הללו שלהתגורר ברחובות זהו סוג של בדידות חברתי,אינטלקטואלי וכו',והמציאות הזאת קשה לי מאוד מאוד .
מיד אם הגיעי לרחובות כמובן נרשמתי לספרייה העירונית. הספרייה בעיני היא דבר מאוד מאוד משמעותי בחיי, גם מבחינת הצורך לקרוא ספרים וגם מבחינת הצורך הרגשי החברתי שיש באפשרותי למצוא שם מקומי. לצערי למרות השלוש שנים שאני מחליפה שם ספרים,הניכור אפילו בתוך הספרייה חזק, כבר איני מדברת כלל על החוקים הנוקשים מדי לטעמי על זמניי השאלת הספרים שברשותך, על המגוון הדל מאוד בספרים חדשים שאינם מגיעים לספרייה{ בכל הספריות בארץ יש בעיית תקציב כספי לקניית ספרים אני מודעת לכך},את כל התחושות הללו אני עושה בהשוואה לספרייה בדימונה גם כיום, שם תמיד ישנם ספרים חדשים כשאתה קורא ביקורת עליהם במוסף ספרות של הארץ והם כבר בספרייה שבועיים אחריי, ואיני מדברת כלל על נושא כמה ספרים אפשר לקחת {בלי הגבלה כמות וזמן קריאה בבית}בספרייה בדימונה. אם כי יאמר לזכות הספרייה ברחובות והספרניות שם ואולי גם בי,שחל שינוי במדיניות מספר השאלת הספרים ותקופת החזקתם,אבל לא כמו בדימונה. עד פה מהרהוריי באשר להעברתי להתגורר ברחובות.
לפני כ-חודשיים נפל בטעות!! הספר הזה לידיי. השאלתי אותו מחדר ההשאלה הרגיל,אבל הוא בטעות היה שם,כי מבחינת מיקומו צריך להיות באגף העיון של הספרייה. שם כמובן איני יכולה להשאיל שום ספר הביתה לקריאה, מקסימום לשישי שבת, וזאת עוד פעם בניגוד למדיניות של הספרייה בדימונה,ומביקורי הראשון והשני באגף העיון בספריית רחובות ישנם שם את כל הספרים המעניינים,החדשים יחסית. ואני שהנני אוהבת בעיקרון לקרוא כמעט רק ספרות עיונית אין לי שום אפשרות להגיע לספרים הללו לקריאה בביתי.
בכל אופן התחלתי לקרוא את הספר ונפלתי בשבי אהבה אליו,לא רק בגלל מה ואיך שנכתב בספר עצמו,השפה,התיאורים הקולחים וכו'. אלא פתאום התחלתי להרגיש תחושת שייכות לעיר עצמה. כשהמחבר מספר כיצד רחובות הוקמה כמושבה, אילו רחובות ובתים הוקמו בה לראשונה, פתאום אני מזהה את הרחובות שהם המרכזיים בעיר או ממש בשוליה, על שם מי נקרא הרחוב ולמה. הרחובות יעקב,עזרא, אייזנברג, גלוסקין,ד"ר מוסוקוביץ, מנוחה ונחלה,דונדיקוב ,ועוד,כולם- על שם המייסדים הראשוניים,
כלומר הרחובות קיבלו פנים וזהות,וזה היה מרתק מבחינתי לשים את ההיסטוריה שכתובה בספר לתוך הרחובות שבהם אני מסתובבת בהם ביומיום שלי.עוד לפני כן היה ברור לי שכל הבתים החד קומתיים עם גגות הרעפים האדומים ,שעוד מבצבצים ברחובות העיר הם מהתקופה ההיא ,או קצת אחריה.{ היום כל בית שכזה שבו כנראה ההורים נפטרו והורישו אותם לילדיהם, הבתים הללו נמכרים כמכרה זהב,כל בית שכזה נמכר בעשרות מיליוני ש"ח,להקמת בניניי קומות של 5-6קומות במקרה הטוב. אבל עוד נשארו פה ושם הבתים של המייסדים כשימור ההיסטוריה,וגם כאלה שעדיין לא נמכרו מסיבותיהם הם}.
למרות שהכרתי את הרחובות ,החלטתי יום אחד לעשות סיור בעצמי לתוך הרחובות הללו, לראות את הבתים שהם בגדר שימור היסטורי,לראות את בית הספר היסודי שנבנה אז על גבעת חול רחוקה ועכשיו הוא במרכז העיר,כנ"ל את בית הכנסת ע"ש שרה ,שהוקם ע"י אחד המייסדים ונקרא ע"ש אמו,והוא הוקם עפ"י התמונות בקצה הרחוק והחולי של המושבה,היום בית הכנסת הזה הוא בתוך העיר בתוך שכונה חרדית לחלוטין. גם הקריאה בספר וגם הסיור גרמו לי במשך חודשיים של הקריאה,להתחיל ולחוש הרגשת שייכות לעיר,ואני מאוד שמחה על כך באופן אישי.
קצת על הספר, המחבר הוא נכד למשפחת המייסדים הראשוניים של רחובות,משפחת דניאלי. הספר משלב יפה ומרתק בתיאורי התפתחות בני המשפחה הגרעינית, בני המושבה עצמם, ובמעגל החיצוני את ההיסטוריה של א"י ביחס לתקומת המושבה. מתקופת שלטון העותומני { ידעתי שהוא היה מושחת ואכזרי, אבל בספר נגלה לי דרך סיפוריי החיים של בני המשפחה ומתיישביי המושבה והישוב ביהודי, עד כמה התורכים היו אכזריים ומושחתים באופן מעורר פחד וסלידה}, תחת השלטון הממלכה הבריטית,ועד להקמת המדינה.
רחובות הוקמה כמושבה ב-1890. הוכרזה כעיר- 60 שנה לאחר מכן ב-1950.וכך מתאר את ההיסטוריה של רחובות,משה סמילנסקי שהיה איש העלייה הראשונה איכר,פובליציסט ,סופר עברי, וממייסדיה הראשונים של רחובות, בספרו "רחובות ששים שנות חייה -1950":
"עברו שישים שנה מאז עמדה המושבה על תלה,עשרים ושמונה שנה ברשות השלטון הטורקי,שלושים שנה ברשות הממשלה המנדטורית וזה כשנתיים ברשות מדינת ישראל העצמאית.
בשישה -עשר בתי אב מייסדים ראשוניים התחילה,והגיעה לאוכלוסייה של 16.000 נפש{נכון לכתיבת הספר-1950} מה"שללאש"{ מעין חרבות של מגורים} התחילה המושבה את בנייניה הציבוריים,ומבאר ישנה אחת,והגיעו לשלושים בניינים ציבוריים,חמש בארות ושלוש מגדלי -מים. הרשות המועצה עשרים ושניים בניינים ציבוריים.
לא בהתאמה לגידול הזה גדלה החקלאות במושבה,כי בינתיים הפסידה את צביונה החקלאי,שלמען כך נוצרה,וככל המושבות הגדולות הפכה לעיירה,ורוב האוכלוסייה שלה עירונית....
ובילדים הייתה הברכה. מששת התלמידים הראשוניים עלה מספרם בבתי הספר ובגני הילדים לשלושת אלפים חמש מאות שמונים ושישה,כן ירבו.
הפרנסות אשר עליהן חיה המושבה הן כמעט כולן עירוניות: פקידים,סוכנים,סוחרים,חנוונים,בעלי מלאכה,פועלים מקצועיים סתם, בתי-אוכל, מאפיות,אטליזים, מובילים, מורים,מהנדסים,טכנאים,רופאים, רוקחים,,אחיות רחמניות,עוזרות-בית,שוטרים,עובדים מדעיים וכו' וכו'. ואם גזרה נגזרה על מושבתנו עוד קודם בריאתה כי עליה להיות עיירה,נקבל עלינו באין בררה את הדין. ויהי רצון כי תהא מושבתנו-עיירתנו לברכה לארצנו,ולעמנו השב אליה,ולה' הישועות!".
אכן תיאור היסטורי מדהים אולם בד בבד נאמרת קינה מוסתרת על מה שהפכה להיות רחובות,וזאת עוד בתקופתו 1950.מה היה אומר על רחובות בימינו,בנייניי מגורים גבוהים,[ אני מתגוררת בבניין בן 18 קומות}וחקלאות כמעט ואין.
תיאור מדויק ומתגעגע של שוקי פורר,בנו של מרדכי ממשפחת המייסדים הראשוניים, שהיה ראש עיריית רחובות בשנים 1998–2009,וכך הוא זוכר את רחובות של ילדותו "פרדסים מסביב,קולות של תנים בלילות,טיולים לשדות בשבת,נרקיסים בביצה של יבנה,וכל מה שיש במושבה שבה נולדת,אז אם זו מושבה,איך זה שאני ראש העיר?".
ובכן רבותיי,לאיזו רחובות להתגעגע, לזו של פרדסים מסביב,קולות של תנים בלילות,טיולים לשדות בשבת,נרקיסים בביצה של יבנה,או לזו, של להתגורר בבניין של 18 קומות שאף אחד אינו מכיר את השכן בדלת לידו,בקומה שבו הוא מתגורר,ובבניין כולו,ושכל היום והלילה בווצאפ' של תושביי הבניין נכתבים בו רק תלונות, מענות,וכעסים....
22 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
פרפר צהוב
(לפני 5 שנים ו-10 חודשים)
ביקורת יפה היוצאת מן הלב ומגיעה אל הלב.
אין כמו החמימות של ישובים קטנים, וגם בערים של לפני 40 שנה ויותר היתה חמימות וקירבה בין השכנים. קשה לראות קירבה בין דיירי מפלצות של 18 קומות, בייחוד בעידן הנוכחי, המדגיש אינדיבידואליות ודיגיטציה של החיים. אנחנו כנראה אנשים אנלוגיים בעולם דיגיטלי :-) |
|
עמיחי
(לפני 5 שנים ו-10 חודשים)
יפה מאד.
ובאותו ענין - זכורה לי מלפני כמה שנים ביקורת יפה של דן אלמגור במוסף "ספרים" על ספר היסטורי על רחובות. |
|
חמדת
(לפני 5 שנים ו-10 חודשים)
תודה על כל התגובות המעודדות , אם מישהו מכיר מרכזי תרבות בעיר אשמח להמלצות
|
|
שין שין
(לפני 5 שנים ו-10 חודשים)
ביקורת נהדרת.
חבל שכך את מרגישה ברחובות. מקווה שתמצאי את מקומך. חמי וחמתי חיים ברחובות כל חייהם, אני יודעת שבית מיכל הוא מרכז תרבות איכותי ונעים ואולי דרך קב' וואטסאפ/פייסבוק קהילתיות ולאו דווקא של הבניין.
|
|
חני
(לפני 5 שנים ו-10 חודשים)
יופי של סקירה.
אי אפשר להחליף בית שגדלים בו כל כך הרבה שנים.
במיוחד כשאוהבים אותו.צריך לשקוע בו קצת ולמצוא פינות אהובות חדשות. נראה שאת בדרך לשם. מה שכן בפעמים שביקרתי שם האנשים היו אדיבים ונחמדים באופן מיוחד. |
|
דן סתיו
(לפני 5 שנים ו-10 חודשים)
הסקירה נוגעת ללב וגם מרתקת
שמחתי לקרוא את מה שכתבת באהבה רבה על העיר דימונה. מאחל לך שהצעד שעשית להכרת רחובות יקל על קליטתך הרוחנית שם.
בכל מקרה כל עוד יש ספריה ציבורית, כל עוד קיימות חנויות ספרים יד שניה,על האווירה המיוחדת ומעט מעופשת ואי הסדר במימדים קוסמיים המאפיין אותן - אפשר למצוא מקומות קסומים, גם ברחובות. אני מקווה שפרנסי העיר ותושביה ידעו למצוא את האיזון הנכון בין שימור העבר לבין הציפיות לחיים מודרנים ונוחים (כולל וואטסאפ...) |
|
סקאוט
(לפני 5 שנים ו-10 חודשים)
ולחלוטין להתגעגע לרחובות של פעם. המלבלבת והפחות מנוכרת.
קרוב משפחה שלי גר שם וגם קרובי משפחתה של חברתי, באותו מכון ממש שביתך לומדת ועובדת בו. |
|
סקאוט
(לפני 5 שנים ו-10 חודשים)
נשמע מסקרן. קראתי אחד מספריו של דניאלי שמתאר את הסיפורים על המושבה רחובות. אקרא גם את הספר הזה.
|
|
זה שאין לנקוב בשמו
(לפני 5 שנים ו-10 חודשים)
יפה ממש כתבת על הניכור שבעיר הגדולה.
אני עובד ברחובות. |
|
מורי
(לפני 5 שנים ו-10 חודשים)
נגעת בכל שמות הרחובות שהם כפסע מהרחוב שלי. אין לי אישית העדפה לאיזו
תקופה להשתייך ולגור.
|
|
yaelhar
(לפני 5 שנים ו-10 חודשים)
איזו ביקורת מקסימה!
לדעתי אנשים הם העושים את מקום מגוריהם, לטוב ולרע. אני לא חושבת שיש טעם להתגעגע למה שהיה - או לא היה - עליו כתב דניאלי. לדעתי גם אם תגורי בבניין בן 18 קומות תיצרי את סביבת מגורייך בדיוק כמו שיצרת אותה בדירה בה גרת בדימונה. |
22 הקוראים שאהבו את הביקורת