ביקורת ספרותית על מאדאם בובארי - הספריה החדשה,1991 [2] מאת גוסטאב פלובר
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 7 בנובמבר, 2017
ע"י רויטל ק.


כך כתבה אריאנה מלמד על אנה קארנינה:
"דורות של קוראות – ואני הייתי ביניהן, כשקראתי לראשונה את "אנה קרנינה" - סברו כי הספר הוא גדול הרומנים הרומנטיים שנכתבו מעולם, וכך אירע שדמעות-שווא הוזלו לרוב ואינספור קופסאות של טישו ירדו לטמיון מתוך טעות גמורה. "אנה קרנינה" הוא ההיפך הגמור מרומן רומנטי. הוא הספר שיכול לגאול קוראות, ואולי גם קוראים, מאשליית האהבה כמרפא לכל שעמום, כלוז של חיי הרגש, כגאולה האנושית האולטימטיבית. לשם כך צריך לקרוא באופן מפוכח ולהבין, כי אנה היא תמצית "האני השקרי". היא טועה לחשוב שגם היא איננה יותר מאשר גיבורה של אחד הרומנים הטפשיים שקראה, והיא בוחרת להתאהב. אין מדובר בכורח, במכת ברק, בהשתלטות עויינת של הרגש, אלא בבחירה. תוצאותיה כמובן הרסניות: היא זונחת את משפחתה, עוברת להתגורר עם ורונסקי, ממיטה על עצמה בידוד חברתי קשה, פוגעת ברגשותיהם של כל הסובבים אותה והחרדים לגורלה – וממשיכה לשקר לעצמה כל העת, בשכנוע פנימי עמוק שמוביל לטירוף הדעת, כי מודל האהבה הרומנטית שלה הוא המפתח לאושרה. רק ברגעים האחרונים לחייה, כשהיא מונחת על מסילת הברזל, מתגלה לפניה האפשרות שטעתה: אז כבר מאוחר מדי."

לא, לא התבלבלתי בספר.
זו ביקורת על מאדאם בובארי, אבל אני רוצה להתחיל מאנה קארנינה.
אני אמנם חולקת על אריאנה באחריות המוחלטת שהיא מטילה על אנה, וחושבת שיש פה גורמים נוספים מעבר לבחירה שגויה, אבל נניח לזה.
עם הנקודה המרכזית שלה אני מסכימה:
אנה קארנינה הוא לא סיפור רומנטי.
הוא סיפור על כמה שהרומנטיקה לא מספיקה.
אנה לא מתאבדת כי היא דמות רומנטית שסובלת מאהבה נכזבת.
אנה מתאבדת כי הרומנטיקה הכזיבה אותה. כי אחרי שורונסקי והיא ביצעו את המחווה הרומנטית המושלמת והשליכו כל כך הרבה מאחורי גבם למען האהבה, הסתבר להם שאי אפשר לחיות ככה, בטח לא באושר.

ואז באה מאדאם בובארי.
ופתאום, אנה קארנינה שוב נראה כמו רומן רומנטי.
כי, אתם מבינים, לאנה היתה אהבה גדולה. היה לה גבר שהיה מוכן לוותר על כל כך הרבה בשבילה. נכון, זה לא עבד, זה לא הספיק. לא החזיק מעמד. אבל בנקודת זמן מסויימת, היתה לה אהבה גדולה.
ומה היה לאמה בובארי המסכנה?
רומנים עלובים, נטולי אהבה. גברים שלא היו מוכנים לנקוף אצבע עבורה.
וגם היא, גם היא לא באמת אהבה אותם.
אמה בובארי המסכנה לא היתה מסוגלת לזהות אהבה גם כשזו היתה מונחת למרגלותיה, והיא הרי היתה מונחת למרגלותיה כל כך הרבה זמן. בעלה המסכן והעלוב היה מאוהב בה, אהבה אמיתית, כמו בספרים. אבל אבוי, לא היתה לו הצורה הנכונה. רופא כפרי מגושם שכמותו.
ואמה בובארי היא אשה של צורה, התוכן ממנה והלאה.
וההתאבדות?
יש משהו רומנטי בהתאבדות של אנה, במעשה החד, החותך, האכזרי, המוחלט.
בהתאבדות של אמה בובארי האומללה, לעומת זאת, לא היה דבר מן הרומנטיקה. מוות איום, ארוך, מייסר ומשפיל.

אם "אנה קארנינה" בא להטיף נגד הרומנטיקה כדבר העומד בפני עצמו, "מאדאם בובארי" דורך על הרומנטיקה ברגל גסה, מפורר אותה, הופך אותה לאבק. הפער בין הדמיונות הרומנטיים של אמה בובארי לבין מימושם העלוב במציאות נוטף אירוניה.
מי יכול בכלל לחלום על רומנטיקה אחרי ספר כזה?

בסופו של דבר, עם אנה קארנינה קשה שלא להזדהות, גם אם עשתה טעויות בדרך.
עם מאדאם בובארי כמעט בלתי אפשרי להזדהות.

זה לא שאי אפשר למצוא לה צידוקים.
אמה בובארי היא במידה רבה קרבן של התקופה. קרבן של חינוך לקוי מאוד לנשים, של חשיפה יתרה לספרות רומנטית, קרבן של תקופה שבה נשים מהמעמד הבינוני אמורות לשבת בבית ולעשות... בערך כלום. לאן תתעל אשה סוערת ודרמטית את האנרגיות שלה?

ובכל זאת, קשה שלא לבוז לשטחיות שלה.
אמה בובארי איננה מבדילה בין צורה לבין תוכן, בין התפאורה למחזה עצמו.
היא מקיפה את עצמה בחפצים יפים, כאילו אם תיצור את התפאורה הנכונה, יהפכו חייה להיות החיים הנכונים, החיים הרומנטיים שהיא חולמת עליהם.
היא מנהלת רומנים עם גברים יפי תואר, רומנים שאין בהם אהבה. הם אינם אלא עסקת חליפין. מין תמורה פנטזיה רומנטית.
הסוף, כמובן, יהיה רע ומר.
אלא שלאמה בובארי היה רע ומר כך או כך.
פלובר לא השאיר לה ברירה, הוא לא העמיד מולה מודל לחיקוי, כמו שעשה טולסטוי כשהציב את לוין וקיטי כמודל למשפחה מאושרת, אולי כי אין מודל לחיקוי.
נראה שבעיני פלובר, בתוך ערוגת הבורגנות הצחיחה, לעולם לא יצמח אושר, אך גם אין ממנה יציאה. החלומות והפנטזיות הם מקסם שוא שלעולם לא יתממש.

"מאדאם בובארי" הוא קלאסיקה. ספר שנשפכו עליו נהרות של פיקסלים ודיו.
אני לא ממש יכולה לדרג אותו...
ועוד פחות מזה לאהוב אותו.
37 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
בנצי גורן (לפני שבוע וחצי)
תודה רויטל. כתבת נפלא על קלאסיקה אמיתית.
רויטל ק. (לפני שבוע וחצי)
תודה רבה Pulp_Fiction
רויטל ק. (לפני שבוע וחצי)
תודה רבה בוב.
על אנה קארנינה אני בהחלט ממליצה...
Pulp_Fiction (לפני שבוע וחצי)
ניתוח מדהים! אהבתי את הדרך המיוחדת, בה בחרת לסקור את הספר.
בוב (לפני שבועיים)
סקירה למופת! למרות לא קראתי אף אחד מהספרים הנ"ל.
רויטל ק. (לפני שבועיים)
תודה רבה מושמוש.
רויטל ק. (לפני שבועיים)
תודה צילה
מעניין מה תחשבי על מאדאם בובארי:)
צילה (לפני שבועיים)
אהבתי את הביקורת שלך. לא קראתי את מאדאם בובארי, אהבתי את מכתבים ללואיז קולה. אני כל כך אוהבת את הכתיבה שלו.
מחכה שיגיע לדיגיטלי.
מעניין לפי המכתבים הוא לא האמין במוסד הנישואין.
מושמוש (לפני שבועיים)
תודה על תגובתך. דעות על הספר לא מבטלות את הביקורת שלך, שהיא יצירה בעצמה.
רויטל ק. (לפני שבועיים)
מותר, מותר :-)
(אני קראתי כחלק מקורס שלמדתי).
בת-יה (לפני שבועיים)
טוב, אולי זה הזמן לגלות -:) פעמיים התחלתי לקרוא את הספר הזה, אבל אחרי שליש בערך הפסקתי. שעמום ממושך שרק התיש אותי...
רויטל ק. (לפני שבועיים)
מושמוש,
הוא נחשב לקלאסיקה ולספר שיש לו מספיק ערך מוסף, מבחינה ספרותית, כדי לקרוא אותו גם בימינו.
אבל כן, הוא דורש היכרות והבנה מסויימת של התקופה שבה הוא מתרחש, אי אפשר להעביר אותו כמו שהוא לימינו.
רויטל ק. (לפני שבועיים)
תודה חני
לא יודעת...היא לא ממש דמות שמפילה גברים, יותר דמות מנוצלת ע"י גברים, בעיני.
מושמוש (לפני שבועיים)
נחשב כיום לספר שהתיישן. לא עבר את מבחן הזמן. והוא לא היחיד. צר מאוד.
נעמי (לפני שבועיים)
אני אתלבט לי אבל זה בטח לא דחוף לקרוא..
חני (לפני שבועיים)
כל כך הרבה מילים שמעתי על הספר. ממש כמו כמיהה וערגה למאדם. האם יתכן
שמאדם בוברי מפילה בעיקר גברים רומנטיקאים בחיקה.
רויטל ק. (לפני שבועיים)
תרשמי!
ותמתחי קו אדום למטה!
ותדגישי במרקר!

בקיצור, תקראי.
האופה בתלתלים (לפני שבועיים)
ארשום לי :)
גלית (לפני שבועיים)
טוב נו... בסדר,מותר לך.
(8
רויטל ק. (לפני שלושה שבועות)
תודה חגית
רויטל ק. (לפני שלושה שבועות)
גלית,
נראה לי שזה ספר שיתאים למי שמחפשת ספרים שבהם בני האדם הם דווקא אחלה...
זה ממש לא ספר שבו יש חבורת דמויות מגעילות ואז הספר נורא, כהגדרתה של האופה.

חוץ מזה, אני אוהבת אותו אז מותר לי להמליץ עליו אקראית מדי פעם:)
רויטל ק. (לפני שלושה שבועות)
תודה נעמי
הייתי אומרת לך לוותר, אבל זאת קלאסיקה אז אני לא אומרת כלום...
חגית (לפני שלושה שבועות)
רויטל, אהבתי מאוד את הביקורת הזו שלך.

גלית (לפני שלושה שבועות)
סליחה...
לא הבנתי,
מה קשור פרחים לגברת האריס?
נעמי (לפני שלושה שבועות)
השוואה יפה ומעניינת. קראתי רק את אנה.
רויטל ק. (לפני שלושה שבועות)
האופה, גם אני לא תמיד מוצאת היגיון...
אהבה לא חייבת להיות הגיונית תמיד:)

את פרחים לגברת האריס קראת?
אם לא, תקראי. אני חושבת שתאהבי.
(אני מאוד אוהבת אותו. ספר מקסים).
רויטל ק. (לפני שלושה שבועות)
אפרתי, את זה אפשר לומר גם על פלובר...
בעיני ההבדל הוא, שאצל פלובר אין לנו אמפתיה לדמויות ולכן הסערות שלהן פחות מעניינות אותנו.
אצל אוסטן, לעומת זאת, אכפת לנו מהדמויות. לפחות מהמוצלחות שבהן.
האופה בתלתלים (לפני שלושה שבועות)
מקבלת את עניין הטרגדיה התקופתית :)
לגבי לוין, אני נוראית. אני אוהבת את הדמויות שלי כי ככה, רק את אשכרה מוצאת היגיון.
ואני חושבת שזו טעות חמורה של מיליוני ספרים. שמרוב רצון לספר לנו כמה העולם עצוב שוכחים שבני אדם הם אחלה, ויוצרים חבורת דמויות מגעילות. ואז הספרים נוראים. (חוץ מיוצאי דופן)
אפרתי (לפני שלושה שבועות)
אצל אוסטן אלה מי מנוחות מעל לשטח. מתחתיו, סערות גדולות.
רויטל ק. (לפני שלושה שבועות)
תודה על התיקון roei
משום מה היה זכור לי שהסדר הוא הפוך...
וטעיתי:)
רויטל ק. (לפני שלושה שבועות)
לא יודעת אם הבעיה שלו היא הקצב והסבלנות שלנו אפרתי.
גם אצל ג'יין אוסטן העלילה מתנהלת לה על מי מנוחות, ובכל זאת אנחנו אוהבים אותה.
roei (לפני שלושה שבועות)
"...ואז באה מדאם בובארי." אנה קארנינה נכתב כעשרים וחמש שנה לאחר מדאם בובארי הנפלא.

(וכמאה וחצי טרם ביקורתך המפעימה.)
אפרתי (לפני שלושה שבועות)
בגלל זה ג'יין אוסטן כל כך אהובה עד היום. היא רלבנטית, חיונית, משעשעת, מבריקה, מצחיקה, לא משעממת לרגע. ניסיתי לקרוא הרבה קלאסיקות שגמעתי בצמא לפני שלושים שנה (נו, עוד בהיותי ברחם, כמובן...)ומסתבר, שרוב הוויקטוריאנים מהלכים עלי שעמום נורא בימים אלה.
אנחנו חיים בדור קליפי, קפיצי, ואין לנו הרבה סבלנות לפלובר.
רויטל ק. (לפני שלושה שבועות)
תודה האופה. מעניין מה שכתבת.
אני חושבת שאנה היא בהרבה מובנים גם קרבן של התקופה.
מעבר לכך שמה שכתבתי על אמה בובארי נכון גם לגביה, כלומר יותר מדי רומנים רומנטיים ופחות מדי תעסוקה של ממש ויכולת למימוש עצמי -
אי אפשר להעביר את הסיפור שלה לימינו, זה פשוט לא היה עובד.
בימינו, תחושת הכפילות שיש באנה, התחושה שיש בה שתי נשים עם רצונות מנוגדים, האחת שואפת לחיים בורגניים מהוגנים, להיות אמא ורעיה טובה, והשניה כמהה לרומנטיקה ותשוקה, לא היתה חייבת ליצור סתירה.
היא היתה מתגרשת, מתחתנת מחדש, החברה לא היתה דוחה אותה, הבן שלה היה נשאר אצלה...
ואולי היה מתברר שבאמת הכל היה סתם, שגם החיים עם ורונסקי הופכים לשגרה בורגנית ומשעממת.
אולי.
אבל זה עדיין לא היה צריך להיגמר בטרגדיה של התאבדות, בסתירה נוראה שאי אפשר להכריע בה לשום צד.
הספר, לדעתי, כן נוטה לכיוון שיש לאנה סיבות טובות לא להיות מרוצה עם בעלה, שמראש לא נישאה לו מתוך אהבה. כלומר, היא לא בהכרח היתה מואסת בחייה עם ורונסקי, לולא היו הנסיבות החברתיות שלא אפשרו לה to have it all.

תראי, אני יכולה להבין שלא מזדהים עם אנה, אבל המספר בהחלט מנסה לגרום לנו להזדהות איתה.
התיאור שלו אותה הוא אמפתי, הוא חושב שהיא טועה, אבל מסמפט אותה.
לעומת זאת, במאדאם בובארי, אין שום ניסיון לגרום לנו לחבב אותה... או מישהו בכלל.

ואת לוין לא אהבתי בכלל... דמות צדקנית ומעצבנת... ושוביניסט לא קטן, כמו כולם, כמו התקופה, ואסור לנו לשפוט וזה אנכרוניזם והכל.
וזה עדיין מעצבן אותי, מה לעשות.
(למרות שגם במקרה שלו, כמובן, המספר מכוון אותנו לאהוב אותו ולהעריך אותו. הוא המודל הראוי בעיני המספר).
רויטל ק. (לפני שלושה שבועות)
תודה כרמליטה!
האופה בתלתלים (לפני שלושה שבועות)
מעולה.
לא מסכימה איתך לגבי אנה עצמה - היא בעיני אפילו לא מעוררת הזדהות. מודגש בבירור שהיא הולכת בעקבות תשוקה ("אהבה גדולה?" נו באמת) והיא לגמרי מראה לנו שלהיות אידיוט לא נגמר טוב.
(ומתה על לוין. ספר אדיר. דווקא בגלל שרוב הדמויות בו אידיוטיות)
כרמליטה (לפני שלושה שבועות)
סקירה נהדרת. גם דברי ההשוואה בין אנה קרנינה לבין מאדאם בובארי מאירת עיניים.

תודה.
רויטל ק. (לפני שלושה שבועות)
תודה מחשבות.
אולי זה ההבדל בין גברים לנשים, ואולי סתם כך, ההבדל בין שני קוראים
מחשבות (לפני שלושה שבועות)
באמת חיכיתי לדרוג. את מה שאני חשבתי אפשר למצוא לבד. בעיני גבר זה אולי נראה אחרת.





©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ