ביקורת ספרותית על מאדאם בובארי (תרגום חדש) מאת גוסטב פלובר
ספר לא משהו

---

ב1857 פורסם גוסטאב פלובר את מאדאם בובארי, (בכתב העת La Revue de Paris, בהמשכים ב1856). בגיל 35 בוא הספיק לכתוב רומן שיביא אותו למשפט ציבורי ולאחר מיכן פרסום ותהילה. הגברת "בובארי" מפגישה בין צ'רלס בובארי, בנה הסטודנט לרפואה בעירה רואן בנורמנדי. הוא מבודד חברתית. "הקרואים הגיעו בשעה מוקדמת בכלי-רכבם,כירכרות מחופות רתומות לסוס אחד, עגלות בעלי מושבים ושני גלגלים, דופניות ישנות נטולות חיפויים, קרונות הובלה בעלי וילאות של עור : וצעירים מן הכפרים הסמוכים ביותר- בעגלות משא שעליהן נסעו במעומד, בשורה, ידיהם נשענות על הסורג שלא לנפול, שועטים קולות ומטולטלים כהוגן. היו שבאו ממרחק של עשר פרסאות(..)הוזמנו כל הקרובים משתי המשפחו: יושבו סיכסוכים עם ידידים ישנים: נכתבו הזמנות למכרים שנעלמו מן העין לפני זמן רב. (...)אלה שנשארו בלה ברטו בילו את הלילה בשתיה במיטבח. הילדים נרדמו על הספסלים. (ע"מ 30-28). בתחילת הרומן אמה נימצאת במינזר, היא נעלצת להתחתן עם צרלס, לאחר שברון עשיר בשם רודולף מפתה אותה.צ'רלס בשל בעיות ברגלים רוצה להישאר בעיר טוסט ואמה רוצה לחזור לעיר הגדולה (רואן) ולהיות עם שארל.

בחלק השני-העלילה מתרחשת ב1835 ברחבי נורמנדי. אמה חוזרת לבעלה כאשר היא בהריון מהברון שארל. צ'רלס בוברי עובד בתור רוקח, כאשר במקום העבודה שלו לא יודעים לאן לשלוח אותו בשל בעיות שיש לו ברגל. הוא נעלץ לעבוד בתור רוקח.
"זה היה באחד מימי ראשון של חודש פבואר, בשעת אחר-צהריים מושלגת. הם יצאו כולם,מסייה ומאדאם בוברי, אומה ומר לאון, לראות מטוויית-פישתן שהייתה הולכת ומוקמת בעמק, במרחק מחצית הפרסה מיונויל. הרוקח הביא עמו את נפוליאון ועתליה, שיחלצו מעט את איבריהם, וז'וסטן נתלווה אליהם אף הוא, נושא את המטריות על כתפו. אך לא היה שום דבר מעורר בפלא הזה. מיגרש גדול וריק, שכמה גלגלי שיניים מעלי-חלודה (..)אמה, ששילבה זרועה בזרועו, נשענה מעט על כתפו, והביטה בדיסקית השמש הזוהרת הזוהרת הרחק בערפל בחיוורון מסנוור; אך היא הפנתה את ראשה: שארל עמד שם. לראשו כובע-מצחיה השמוט על גביניו, ושתי שפתותיו העבות רוטטות קימעה, מה ששיווה לפרצופו הבעה ; אפילו גבו , גבו השליו, היה מרגיז למראה, ונדמה לה כי שם, על המעיל, פרושה כל שטחיותו של האיש.
(..) בין העניבה והצוואר, מבעג לצווארון חולצתו הרפוי קימעה, נתגלתה חלקת עור; קצה של עוזן ביצבץ מתחת לקווצת שיער, ועיניו הכחולות הגדולות, נידמו לאמה צלולות יותר ויפות יותר מאמי-ההרים שהשמיים משתקפים בהם.
-שרץ שכמותך! הזדעק פתאום הרוקח.והוא אץ אל בנו, שזה עתה קפץ אל תוך תלולית של סיד כדי שנעליו ייצבעו לבן. (..) בבת-אחת צצו כל הראיות, ולבה ניתר בקרבה. להבת האח הטילה אלומת-אור עליזה ורוטטת על התקרה היא התהפכה על גבה, מותחת זרועותיה. אז בא תור הקינא הנצחית : אה, לו רק היה זה רצון האל! מדוע לא הסתייע הדבר? מי מנע זאת?..."
כשחזר שארל,בחצות, נראתה כאילו היא מקיצה משינה, ומאחר שהקים שאון רב, שעה שהתפשט, התאוננה על כאב-ראש; אחר-כך שאלה כבדרך-אגב כיצד עבר הערב. (ע"מ 91-90, חלק שני). אמה מתחילה ברומן עם לאון, בעודם בבית-המרקחת מבחין בכך בעלה.
שארל ביקש לעיין במילון הרפואה שלו; הוא לא ראה דבר, השורות ריקדו לפני עיניו. הירגע! אמר הרוקח .
-הירגע! אמר הרוקח . צריך רק לתת לה נוגד-רעל. איזה רעל זה?
שארל הראה לו את המכתב. זה היה ארסן.
-ובכן, השיב הרוקח, יש לעשות אנליזה.
שכן ידע, שבכל מקרה של הרעלה יש לעשות אנליזה; ושארל, בלא להבין ענה:
-כן, עשה זאת עשה זאת הצל אותה...
פתאום נשמע על המדרכה קירקוש קבקבים גדולים וגרירת מקל: וקול צרוד נישא,נישא ושר:
לא פעם כשיום של קייץ ובא
חולמת הנערה חלומות אהבה.
ואמה פרצה בצחוק,צחוק נורא, מטורף מיואש, שכן דימתה לראות את פניו המבעיתים של האומלל המתנוססים כמחזה-בלהות מחשכי הנצח.(274,268, חלק שלישי).

צרלס בובארי מאבד את רגלו, את אשתו, הבת נילקחת, אמה מרעילה את עצמה. הספר העצוב הזה בה אמה "בובארי", לא מוצאת את מקומה, ספר קשה. שתי המאהבים שלה - שארל שלא מביא לה כסף ולאון שבעיקר מרחם על מצבה של אמה.
ספר מצמרר.

» ביקורות נוספות של אושר
» ביקורות נוספות על מאדאם בובארי (תרגום חדש)