ביקורת ספרותית על מאדאם בובארי (תרגום חדש) מאת גוסטב פלובר
ספר מעולה

---

אני יודעת שהרבה אנשים מתעבים את אמה בובארי, אבל אני לא. גוסטב פלובר, שתיעב כל מה שבורגני ולעג לו בכל הזדמנות, אמר "אמה בובארי זה אני" והותיר את מיטב חוקרי הספרות מבולבלים. אני מצליחה מאד להתחבר לאמירה הזו שלו מהמקום שבו התחברתי לאמה: אמה בובארי זו באמת אני, חלק ממני, החלק שצריך לרסן. החלק שיש לו אידאלים רומנטיים בלתי ניתנים להגשמה ושמשתעמם בקלות מהבנאליות של היום-יום. החלק שרוצה כל הזמן להרגיש ביתר שאת. אני חושבת שגם פלובר (שאמנם תיעב בורגנות אבל הכסף הרב של ההורים שלו היה זה שבסופו של דבר איפשר לו לשבת בבית ולהתמסר לכתיבה), בעיקר כאדם כותב וכמעריץ נלהב של אסתטיקה (תמיד מחפש את "המילה הנכונה" - le mot juste), פחד מהתשוקה הבוערת הזו בתוכו.
אבל כל חייו הוא גר באיזורים הכפריים של צרפת (היום-יומיים, הפשוטים, המעשיים) וסירב לעבור לעיר הגדולה ולהיות חלק מהבוהמה הספרותית, וזה מרגיש לי כמו מים. משהו שלא מכבה את האש הזו בפנים, שהיא נפלאה אבל במינונים גבוהים מדי היא מסוכנת, אלא מגדר אותה כמו שמגדרים בתעלת מים את השטח של הקופים בגן החיות כדי שלא יברחו.
אני חושבת שזה הספר עם המסר הכי נוקב והכי רלוונטי לחיים האישיים שלי שקראתי מעודי. בכלל, אני חושבת שהאזהרה שהספר הזה מגלם רלוונטית באופן אירוני בימינו בדיוק לאלו שימצאו את עצמם קוראים בו, בדיוק לאנשים שימצאו את עצמם מחפשים את היפה והנשגב בקלאסיקות ספרותיות.


**תוספת מאוחרת: מעניין לראות את החיבור בין הספר הזה לבין 'הבחילה' של סארטר, שעוסק גם הוא בבנאליות הבלתי נסבלת של חיי היום יום. אפשר לראות את זה מצוין, למשל, בקטע הבא מתוך 'הבחילה':

"האמנתי שהשנאה, האהבה או המוות ירדו עלינו כמו לשונות האש של יום ששי הקדוש. חשבתי שאפשר לקרון משנאה או ממוות. איזו טעות! כן, באמת, חשבתי שהיא קיימת "השנאה", שהיא באה ונחה על אנשים ומגביהה אותם מעבר לעצמם. כמובן שבעצם יש רק אני, אני ששונאת, אני שאוהבת. והלא זה, אני, זה תמיד אותו דבר, בצק שנמתח, שנמתח... זה אפילו דומה כל כך שאתה תוהה מדוע עלה בדעתם של אנשים להמציא שמות, לייחד את הדברים."

» ביקורות נוספות של תמר
» ביקורות נוספות על מאדאם בובארי (תרגום חדש)