ביקורת ספרותית על מאדאם בובארי (תרגום חדש) מאת גוסטב פלובר
ספר מעולה

---

סיפורה הנוגע ללב של אמה בובארי המקסימה, המאוהבת בספרים ובעלילות המסעירות המתגלות בין דפיהם (עד שבעלה ואמו מחליטים, בדיאלוג משעשע, לבטל את המנוי שלה לספריה ולהתלונן במשטרה אם המוכר בחנות הספרים ימכור לה ספרים), מאוהבת באהבה, משתוקקת להשתוקק, כמהה לריגושים וסולדת מהחיים הבורגניים והשלווים לצידו של שארל בעלה, הרופא הכפרי (שאי אפשר שלא לרחם עליו ולבוז לו בו זמנית על מגושמותו, חוסר רגישותו, עיוורונו וקהות חושיו לנוכח המתרחש לצידו ומתחת לאפו).
כפי שהיא מעידה על עצמה "אני מתעבת גיבורים בינוניים ורגשות ממוצעים, כפי שיש בחיים".

אמה נופלת ומפילה עצמה בו זמנית לפרשיות אהבים רעות - כאלה שמספקות לה ריגושים ובה בעת מייסרות אותה עד שאין היא יודעת האם כך היא אמורה להרגיש או שמא זו טעות איומה, אבל מה שבטוח מבחינתה הוא שפרשיות אלה עדיפות על חיים שבהם "העתיד הוא מסדרון אפל לחלוטין, שבסופו דלת סגורה על מסגר". וכך היא מיטלטלת בין הרפתקאות האהבים שלה בתחושת אין ברירה, שכן האפשרות האחרת, של חיי הכפר השקטים היא בלתי נסבלת.

הספר כתוב בשפה נפלאה (לפעמים, חרף התרגום החדש - יש בה מילים שפשוט בלתי אפשרי להבין ללא עזרת מילון...כמו "יתוכים" או "קישושות"). מלבד התיאורים הציוריים יש בספר גם רגעי הומור וגרוטסקיות - כמו אותו ניתוח יומרני וכושל שמבצע שארל ברגלו של הנכה המסכן איפוליט או הויכוח בין הרוקח אומה התומך בקידמה המדעית לבין הכומר. וקשה להתאפק מלהביא לפחות ציטוט אחד יפה ואקראי הממחיש את כושר התיאור הנפלא של פלובר: "דמיונו היה טרף לניחושים כה רבים, התחבט ביניהם כחבית ריקה הנישאת על פני הים ומתנודדת בין הגלים".

זהו רומן נפלא, מלא בתיאורים יפים ונוקבים בו זמנית, כמו שרק פלובר שנודע בכושר ההתבוננות שלו יודע לתאר.
במכתביו מתגלה כי הוא רחש בוז ותיעוב כלפי הבורגנים המתוארים בספריו וגם היה שוביניסט לא קטן אשר סבר כי רוב הנשים הן, כאמה בובארי, רגשניות וחסרות היגיון או חוש ביקורת...הוא השקיע את נפשו ברומן זה, התייסר בכתיבתו, תיעב עמוקות את הדמויות המתוארות בו (כך על פי עדותו שלו...) ובכל זאת התעקש להציב מול החברה הבורגנית את דעתו הנחרצת עליה (דבר שעלה לו בשערורייה ציבורית ואף בהעמדה לדין עם פרסום הספר שנחשב שערורייתי בזמנו).
מאדאם בובארי רלוונטי גם לימינו, בניגוד לתחזיותיו של פלובר רעיון האהבה הרומנטית טרם פג מהעולם וספק אם יתפוגג במהרה, כפי שהוא ניבא. לא בכדי הספר מצוטט בהערצה ע"י הגיבורה של הרומן "ילדים קטנים" מאת טום פרוטה, שעוסק בתסכולים של החיים הבורגניים ובכמיהה לתשוקה הרומנטית. גיבורות ספרותיות אחרות כמו שרלוט ריטנמייר ב"דקלי הפרא" ואייפריל וילר ב"חלון פנורמי", למרות האסרטיביות היחסית שלהן לעומת אמה, הן גם סוג של "מאדאם בובארי" מודרנית. שתיהן שואבות את אידיאל האהבה הרומנטית שלהן מדימויים שהן מוצאות בספרים או בפנטזיה וכמהות לשבירת השיגרה. הן גם משלמות על הכמיהה הזו בסבל נוראי.

לסיכום, מדובר ברומן מומלץ (אם כי כמובן יש להביא בחשבון שמדובר בקלסיקה ולוקח קצת זמן עד שהיא מתחילה "להתניע"). זהו רומן שמעורר הזדהות גדולה בקריאה ראשונה ואילו בקריאה השנייה, לאחר שנחשפים למסרים שלו ולביקורת שביקש פלובר להטיח בקוראיו, אי אפשר שלא לחוש כלפיו סוג של שנאה-דחייה, בדיוק מהסיבה הזו (איך הזדהיתי כ"כ עם הפנטזיונרית הפתיה הזו?!)...

באופן מפתיע, מתברר כי קפקא העריץ את יכולת ההתבוננות של פלובר (מפתיע כי קשה לחשוב על סופרים שסגנונם כה מרוחק זה מזה...). כך שנראה לי מתאים לסיים בציטוט המפורסם של קפקא כי ראוי שנקרא רק את אותם הספרים החוצבים גרזן בים הקפוא של ליבנו. "מאדאם בובארי" בהחלט עונה על הגדרה זו מבחינתי :)

» ביקורות נוספות של נטעלי
» ביקורות נוספות על מאדאם בובארי (תרגום חדש)