ביקורת ספרותית על סמוצ'ה - ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה מאת בני מר
ספר מעולה

---

"מי שסבר
שאתה העני - הוא עני ואביון"
(אברהם סוצקבר, "רחוב היהודים")

הסופר בני מר, איש צעיר, יליד תל אביב, הוא מתרגם מיידיש. נקודת המוצא שלו לכתיבת הביוגרפיה של רחוב סמוצ'ה הייתה שיר עצוב ביידיש, "מיין שוועסטער חיה" בעברית: "חיה אחותי"אני מביאה פה את השיר בעברית כדי להבין מה היו חיי הרחוב סמוצ'ה בורשה משנות העשרים של המאה הקודמת ועד תחילת מלחמת העולם העולם השניה .אז תתאזרו בסבלנות:

"צַמּוֹת שְׁחֹרוֹת לַאֲחוֹתִי, לְחַיָּה,
הָיוּ לָהּ שְׁתֵּי עֵינַיִם יְרֻקּוֹת.
וְהִיא גִּדְּלָה אוֹתִי וְאֶת אַחַי אָז
בַּמַּדְרֵגוֹת שֶׁל סְמוֹצֶ'ה, הַחוֹרְקוֹת. כִּי אִמָּא, כְּבָר לִפְנֵי עֲלוֹת הַבֹּקֶר,
כְּשֶׁרַק הֵאִיר בָּאֹפֶק, נֶעֶלְמָה
אֶל הַחֲנוּת לִמְכֹּר וְלֹא בְּיֹקֶר –
כַּמָּה פְּרוּטוֹת שְׁחוּקוֹת בִּשְׂכַר יוֹמָהּ. וְחַיָּה לְבַדָּהּ הָיְתָה נִשְׁאֶרֶת
עִם כָּל אַחֶיהָ וּמַאֲכִילָה,
שׁוֹמֶרֶת עֲלֵיהֶם וּמְשׁוֹרֶרֶת
שִׁירִים יָפִים בִּשְׁעַת הָאֲפֵלָה.הָיָה לְחַיָּה יְרֻקַּת הָעַיִן,
לְחַיָּה אֲחוֹתִי, שֵׂעָר שָׁחֹר אָרֹךְ.
בַּת עֶשֶׂר חַיָּה לֹא הָיְתָה עֲדַיִן
וּכְבָר גִּדְּלָה אַחִים לְאֵין עֲרֹךְ.וְהִיא נִקְּתָה, בִּשְּׁלָה וְגַם הִגִּישָׁה
וְאֶת רָאשֵׁינוּ הַקְּטַנִּים טִפְּחָה.
אֲבָל שֶׁהִיא עַצְמָהּ יַלְדָּה הִכְחִישָׁה
וּלְשַׂחֵק אִתָּנוּ שָׁכְחָה.אֶת חַיָּה אֲחוֹתִי וִירֹק עֵינֶיהָ
שָׂרַף אָז בִּטְרֶבְּלִינְקָה גֶּרְמָנִי.
———————-וְאַף אֶחָד, אֶת חַיָּה שֶׁאֵינֶנָּה,
כְּבָר לֹא זוֹכֵר בָּאָרֶץ – רַק אֲנִי.
שִׁירַי בְּיִידִישׁ נִכְתָּבִים אֵלֶיהָ,
לָכֵן, בְּעֵת קָשָׁה וּמַחְרִידָה.
כִּי בַּשָּׁמַיִם, לְיַד אֱלֹהֶיהָ,
יוֹשֶׁבֶת הִיא, בִּתּוֹ הַיְּחִידָה.


כותרת המשנה ע"ג הכריכה "ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה" עוד לפני שיפתח הקורא את עמודיו וכבר עומדת המסגרת: ביוגרפיה, ולא של אדם כי אם של מקום. המקום – ורשה היהודית, רחוב אחד בלבד, רחוב סמוצ'ה,ובמקרה זה ציון המקום תוחם מיד גם את הזמן – לפני המלחמה.


כשנשאל הסופר מדוע נמשך לכתוב דווקא על הרחוב הזה ,הוא אמר:.,למה דווקא סמוצ'ה".... כי במידה רבה רחוב סמוצ'ה הוא היידיש של השפות. סמוצ'ה לא היה הרחוב החשוב ביותר ובוודאי לא היפה ביותר, בוורשה. ואף על פי כן, הוא היה ה מיקרוקוסמוס של חיים שלמים, ושל החיים היהודיים בפרט, בין שתי מלחמות העולם." ובהמשך הוא מוסיף:"רוב תושביו של הרחוב לא מתו סתם כך כדרך הטבע. תושבים רבים ברחוב, שמצאו את מותם בגטו ורשה או בטרבלינקה, אפילו אינם מופיעים בדפי העד של יד ושם ולא נמצא להם בִּינֶם הלר שיזכיר אותם. אנשים נעלמים צריך לחפש – וזה מה שאני מנסה לעשות כאן"{בספר}."לפני המלחמה הכירו רוב תושבי ורשה את רחוב סמוצ'ה מדיווחי המשטרה. האזור היה לא יפה, לא נעים ולא בטוח".מדוע בחר מר לכתוב על רחוב סמוצ'ה? כי הוא אחד הרחובות הנידחים שבהם חיו יהודים בוורשה. רחוב שמתואר בהיותו "עני, מוזנח ומטונף, רחוב שאין ללא-יהודים מה לחפש בו, ועל אחת כמה וכמה לתיירים".

רחוב סמוצ'ה היה רחוב אחד, 1,100 מטר אורכו, שחיו בו כמה עשרות אלפי (!) יהודים בעיקר, בסמו'צה עצמו, בדרך צפונה, אפשר לפגוש רחובות ששמם מוכר הרבה יותר בהיסטוריה מאשר בהווה: מילה, למשל (שבו שכן לימים הבונקר של אנילביץ' וחבריו למרד), והרחוב הטרגי ביותר, סטווסקי, שבו נגמר סמוצ'ה פשוטו כמשמעו: שם היה האומשלגפלאץ, תחנת השילוח של גטו ורשה לטרבלינקה. כלומר הרחוב סמוצ'ה היה במלחמה בתוך הגטו הורשאי.

כל אחד מחמשת הפרקים הראשונים בספר עוסק בבניין ספציפי או בחלק מסוים של הרחוב. פרקים נוספים עוסקים בהיבטים של הרחוב לפי נושאים: הילדים והנוער היהודי, יחסי יהודים-פולנים וסופרים יהודים. כרקע לאירועים המתוארים בספר, משמשים קטעי עיתון אותנטיים שתיארו את האירוע בזמן אמת.

הסופר מר נעזר בכתיבתו בפגישות אחדות עם האנשים המעטים ששרדו, שחיו לפחות זמן מה ברחוב וגם בקטע סרט מצולם אחד שהצליח למצוא, אבל נסמך בעיקר על כמה תצלומים ועל עיתונים נושנים, שמהם דלה ידיעות על התרחשויות שאירעו ברחוב סמוצ'ה. מהידיעות העיתונאיות הללו הסיק מסקנות על אורחות החיים ועל האנשים שאכלסו את הרחוב עד שיהודי ורשה גורשו, רובם לטרבלינקה,או נרצחו בגטו ורשה עצמו אח"כ. אבל בעיקר לאורך כל הספר הוא מסתמך על דיווחים מעיתונים ידישאיים מקומיים שדיווחו וסיפורו את קורות חייהם העניים של דיירי רחוב סמצו'ה. כולל דיווחים גם מהעיתונות העברית שמוזכר בדרך כלל השם "סמוצ'ה" בהקשר שלילי – עוני, פשיעה או גטו ורשה – ובכל מקרה הכניסה לשם אינה מומלצת, אם לא ממש אסורה. כך בדימויים מתאר א' שטיינשלייפר בעיתון הבֹּקר את ביקורו בוורשה ב-31 באוגוסט 1938 (עמ' 4):: "אני עובר את הרחובות נלווקי, נובוליפקי, סמוצ'ה, קרמליצקה, גנשה ועוד. כאן השפה הרשמית היא יידיש. יהודים אצים לדרכם בקפוטות השחורות הארוכות ובכובעיהם השחורים, רצים בכל הכיוונים, כאן מתנופפות ידיים והפיות אינם פוסקים מדבר. […] אחת הסמטאות מוצפת כולה ריח חריף של בצל מטוגן" – וכיוצא בזה."

ומנגד כתבו בזמן אמת על רוחו של הרחוב :"כל יום חולין של עבודה קשה ומאבק / מלא במוזיקה רבה ובשירה". היו לקוהן עוד שכנים - למשל ילד הפלא לייבוש, כנר מחונן מסמוצ'ה 1, שכונה "פגניני הקטן", וגם חייטים וסנדלרים, רוקחים, תופרות, אופים, נשות רחוב, ולהבדיל גם רבנים ומשמשים בקודש. בעצם, כל מה שרציתם למצוא היה ברחוב הזה: בזאר גדול בפינת סמוצ'ה וגנשה, בתי קפה, קונדיטוריות, מסעדות וכיו"ב. בין השאר מצאתי באחד הארכיונים תפריט של מסעדת אלקנבוים בסמוצ'ה פינת פאוויה, שבה אפשר היה לאכול "דג ופתיתים ב-1.20 זלוטי בלבד, רבע עוף וקישקה ב-90 גרושים, וקרופניק עם בשר - רק ב-60 גרושים".

עם כל העוול שנעשה לו ידע סמוצ'ה לשמוח. בערבים צבאו המונים על התיאטרון היהודי בסמוצ'ה כאילו חילקו שם לבאי־שעריו חירות ושמחה. בכל הצפיפות הזאת של ורשה היהודית, מלשנו עד מורנוב וסטווקי, מסמוצ'ה עד נוביאזקה ופראטה, היו מאות אגודות וספריות, בתי מדרש ושטיבלך [חדרי תפילה], תיאטרונות ובתי קולנוע, חדרי קריאה ומערכות עיתונים, עולם של רוחניות יהודית, עולם הנכסף לדעת ולחירות, כיסופים שלא ידעו גבולות


המרתק בספר שאי אפשר להניח אותו מהיד לרגע שהוא, לראות כיצד חיו שם יהודים מהמעמד הנמוך ביותר ,כיצד גרו בבתים שאולי אי אפשר לקרוא להם בתים אלא חדרים, מרתפים,עליות גג ,שאין בהם אור ורק טחב וצחנה של חיי עוני. והסופר מתאר כיצד נזרקו מבתיהם מעכשיו לעכשיו דיירים יהודים שמסיבות שונות ע"י בעלי הבתים היהודים!!!השאירו אותם לחיות החצרות הרחוב. בנוסף להסתמכות על הדיווחים מהעיתונות הידישאית באותם זמנים: "היינט" (היום), "מאָמענט" (הרגע), "אונזר עקספּרעס", "ליטעראַרישע בלעטער" (הדפים הספרותיים) ורבים אחרים - כולם ביידיש. בנוסף הספר גדוש במפות, איורים, שרטוטים, קטעי עיתונות, תצלומי אנשים, ציטוטי שירים שאותם מֶר תרגם. כל אלה מחיים את הטקסט, מדגימים ומנהירים. גם קטעי סיפורים מצוטטים בו.

עוד מן העובדות שבני מר הסופר מציין בספר מרתקות ומפתיעות. למשל – ש"שליש בלבד מיהודי ורשה הקפידו באותה עת לצרוך בשר כשר". או – שבשנות השלושים רבו המתאבדים בקרב יהודי פולין, "מילדים ועד זקנים, מסטודנטיות ועד רבנים". עד כדי כך שביוני 1937 הופיע מאמר שכותרתו "האם אפשר להילחם בהתאבדות?" שלדבריו "נעשתה שכיחה מאוד בזמן האחרון, כמעט מעשה שבכל יום", ומוסיף הכותב: "הסיבות ברורות: משבר כלכלי, אבטלה, המחסור הגדול ואי-שביעות רצון כללית".

מר מספר על ילדי הרחוב. על דייריו. על התיאטרון שפעל בו. על ה"אלטע זכאן" שהסתובב בו. על הסוציאליזם שרווח בין תושביו: "המחנכים ביקשו מהילדים לראות את האופק מבעד לרחוב הצר של יהדות פולין בשנות השלושים של המאה העשרים. ביחד הם בונים עולם שוויוני, ישר וטוב יותר – כך האמינו".

זמן לא רב אחרי שניסו ללמד את הילדים על העולם הטוב ששאפו אליו, נרצחו כמעט כולם. מורים, ילדים ובני המשפחות שלהם. אין טעם לשאול מה היה קורה אילו ואלמלא. את העבר אי אפשר לשנות, אבל הקמתו לתחייה במילים, כפי שעושה בני מר, היא מעשה מופלא, מרתק ומפעים.

אני שהנני צברית ממשפחה בעלת שורשים תרבותיים מסוריה ותורכיה,כלומר ,מעולם היידיש לא עבר במפתן בתינו,או בבית ספרנו ולא פגשתי אותו כך גם בלימודי באוניברסיטה,

חיפשתי את הספר בעקבות ביקורות בעיתונים, ומהעמוד הראשון פשוט הייתי שם וחוויתי את רחוב סמוצ'ה הורשאי,הלא החשוב בהיסטוריה הרשמית,העני,המרוד,
אבל התוסס ,החי,מלא בתרבות אומנם של השונד,{קצת מקביל בתוכן של סדרות טורקיות ,אבל הרקע היה על החיים היהודיים, השחקנים היהודיים, והעלילות מחיי היהודים האמיתיים ,של הרבה אהבה,ממעמדות שונים,תינוקות וילדים שננטשו מאהבות שכאלה,והרבה הרבה התאבדויות בעלילה בגלל אהבה או חוסרה},אבל זה מה שהיה פופולרי שם באותם זמנים.

נשביתי בקסם של הרחוב העלוב והנהדר הזה שסופם של כל תושביו היה מוות במחנה ההשמדה טרבלינקה או בגטו ורשה בעצמו.

וחשוב מאוד לציין את העטיפה ע"ג הספר,(איור ועיצוב: מיכאל אריאלי) מציירת בצבעים חיים דמויות הולכות לכאן ולשם – אלה נראות בצבע ובחיוּת כשייכות לעולם שלנו (זה שבו לא מתקיימת ורשה היהודית), אך פזורות על הדף בכעין תבנית חוזרת. וזו אינה תבנית של רחוב – כביש לכלי רכב, מדרכה להולכי רגל – אלא של אנשים ללא מרחב מתוחם, ללא הקווים הישרים האופייניים לרחוב. בכך משרתת העטיפה יפה את הסתירה שבכותרת הספר – מדובר בשוטטות, בחיים שבחוץ. אך זוהי שוטטות שאינה נכנעת לקווים הישרים שמכתיב בדרך כלל רחוב.

ולסיום שיר שכתב אחד מן הטעמים החזקים שנשארים בתום הקריאה הוא טעם מילותיו של המשורר בינם הלר, ששירו על אחותו חיה הביא את המחבר להתעמק ברחוב ובקורותיו. שיר שכתב הלר מביא ומתרגם מר בע' 224 – סמוצ'ה, ביתי (סמאָטשע, מיַיַַן היים):

"הו סמוצ'ה של ביתי בשנות ילדות –

אתה עולה בעין, מתרוצץ

ומדלג מנגד, בעדות

נמחית, בגרם מדרגות העץ.



אויר ואור אין טעם לחפש

בתוך חצר סגורה, אז מה? אז בא

בליל קיצי השמש ומטפס

למעלה-מעלה, אל הארובה.



בכל חלון פתוח יש צללים,

שמשה תלויה בו בפרפור.

וילדים על מדרגות גדלים

שקועים בתוך פלאי סיפור."



לכו לקרוא לא תתאכזבו.

» ביקורות נוספות של חמדת
» ביקורות נוספות על סמוצ'ה - ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה