ביקורת ספרותית על מורדים - מפוצלים #2 מאת ורוניקה רוֹת
ספר בסדר

---

~זהירות, הביקורת מיועדת רק למי שקרא את הספר הראשון. היא מכילה ספויילרים עליו~

אז איך להתחיל לדבר על ספר שיש כל כך הרבה להגיד עליו?
לא רק שיש לספר המון יתרונות וחסרונות, דמויות מתות, דיבורים על הדמויות, יש גם כל כך הרבה בעיות לא פתורות! -,-
אז אתחיל מהיתרונות, כי אם אתחיל מהחסרונות זה יעשה רושם שהספר לגמרי רע.

הספר מותח. פשוט מותח ולא עוזב אתכם.
אתם מתים לדעת מה יקרה, מי ימות, מי יחייה, האם טריס תפסיק להיות מטומטמת (השאלה העיקרית), ואיך הם יפתרו את הבעיות.
כמו שאמרתי, לא תקבלו בסוף תשובות לכל השאלות, אבל לפחות לחלקן.
מה שאהבתי, זה שבהתחלה, וחשוב לציין שרק ~בהתחלה~ ובעוד כמה נקודות אור בספר, טריס מתנהגת בצורה נורמלית והגיונית.
מאוד אהבתי בהתחלה את איך שהיא מתארת את האבל שלה על הוריה, ואת רגשות האשמה על כך שנאלצה לירות למוות בחברה הטוב- וויל.
למרות שבהמשך זה משתנה, אבל על זה אפרט בחלק של החסרונות.

העלילה כל כך סוחפת, לא צפוייה בכלל, ולפעמים מצמררת. לסופרת יש בכלל דימיון מאוד פורה, שמסוגל למלא יותר מספר אחד בסדרה הזאת, וזה דבר לא פשוט. הרי בספר יש המון תפניות, וזה לא עם קו עלילה של-
1. יש בעיה
2. ממש קשה לפתור אותה
3. הטובים מנצחים את הרעים
זה בכלל לא ככה.
זה עוד אחת מהסיבות שנתתי לספר את ה-3 כוכבים האלה.

ועכשיו...
גבירותיי ורבותיי...
היכונו ל~חסרונות~.
אז נתחיל מהדבר העיקרי- טריס, הדמות הראשית.
מה הבעיה איתה? היא מאבדת את זה.
היא לפעמים מתנהגת בטמטום, שוקעת ברחמים עצמיים, חלשה, וההתנהגויות שלה לא תואמות את הסיטוציה.
לדוגמא-
~ספויילר~ כשהיא מחליטה לא להציל את מארילין, ולהציל את הקטור במקומה, היא מגיבה מוזר. זה לא נורמלי שמישהי, ברגע של אובדן ואשם, במקום לשבת ולבכות, מחליטה לשרוט את עצמה, לקרוע את הבגד שלה ולהטיח את עצמה בקיר, ואז לקום כאילו לא קרה כלום. כל כך חובבני מצד הסופרת (המוכשרת)! ~סוף ספויילר~
מרגיש כאילו הסופרת מפצה אותנו על כל העמודים שבהם טריס התאפקה לא להתחרפן, ופשוט הביאה את ההשברות שלה בפצצה. וזה פשוט לא נעים, ולא מרגיש אמיתי.
טריס בנוסף לא חושבת יותר מידי. רק רוצה להגיע לקטע שבו היא מתה ונגאלת מיסוריה (וזה יותר פתאטי ממה שזה נשמע), ואז בסוף חושבת-
"פאק!
לא!
אני רוצה לחיות! לא סיימתי כאן! אל תהרגו אותי, בבקשה!!!"
או שהיא חושבת מחשבות מעוררות רחמים כמו "נשימה. למי אכפת שאנשום?" שהיה משפט שגרם לי להרים גבה שלילית.
ושלא נדבר על זה, שבאמצע החיים המאוד מסובכים שלה, בזמן שיש לה המון מה לעשות, היא מחליטה ללכת לחלון, לעמוד עליו ולשקול אם "למות? או לחיות?" כאילו זה "אן-דן-דינו".


מה שעוד הפריע, זאת המערכת יחסים של טוביאס וטריס.
טריס פזיזה ויהירה, וטוביאס רכושני.
היא מבטיחה לו משהו ומפרה אותו אחרי שנייה, והוא מתנהג כאילו היא הבובה שלו. אבל לדעתי טריס קצת יותר אשמה. החבר שלה מנסה להגן עליה, והיא שמה עליו פס, כאילו אין לו רגשות. כאילו לא אכפת לו ממנה, ואם יקרה לה משהו זה לא יזיז לו. בקיצור? אנוכית.
המערכת יחסים שלהם מרגישה כאילו זה מרד בין אמא דאגנית לבין נערה בגיל הטיפש עשרה. וזה חבל, כי הסיפור אהבה שלהם היה ממש בסדר בספר הקודם.

עוד דמות הפריעה לי- כריסטינה, וכל מה שקורה בינה לבין טריס.
היא כל כך מעצבנת, למרות שלפעמים אפשר להבין אותה. אז נכון, את מגלה שחברתך הטובה רצחה את חברך. זה לא נעים ואפילו כואב. אבל זה סיבה להתעלל בה ככה?
כל כך הרבה ימים היא אפילו בכיוון של לסלוח לטריס, ולא חושבת לרגע "אולי היא לא עשתה את זה בכוונה? אולי היא מרגישה אשמה ואני מחזקת לה את זה?". רק שטריס על סף התאבדות, היא מחליטה לסלוח לה. ממש חברה טובה.

אבל אחרי הכל יש קטע שהסיפור והדמויות נעשות נורמליות, אבל מאוד קשה להבין מתי הכל בסדר ומתי לא.
הסוף של הספר מפתיע מאוד, ועושה לכם טעם של עוד (למרות שהעייפות מכל האקשן והמידע הדחוס), אבל לקראתו הסיפור קצת נהיה מסורבל, עם יותר מידי מידע לזכור, אבל לפחות עם טוייסטים, תפניות, ולפעמים גם דמויות שיוצאות באור מכוער ביותר (אהמ האמ טורי).

אז לסיכום, בספר יש אכזבה, קטעים מאוד חובבניים, דמויות מטומטמות, אבל אחרי הכל הספר מותח ושווה את הקריאה שלו. היא די מהנה אחרי הכל.
אני ממליץ עליו למי שקרא את הראשון, אבל לא נראה לי שכדאי לצפות לספר שיתעלה על "מפוצלים", שגובל בגאונות.
בכללי, יותר אהבתי את העלילה של "מפוצלים", יותר דיברה אליי, מתחה אותי וריגשה.
תודה שקראתם, מקווה שתאהבו יותר ממני :)

נ.ב.
השם "מורדים" כל כך לא מתאים מהסיבה שבספר אין שום מרד. רק מלחמה.

» ביקורות נוספות של RayOfLight
» ביקורות נוספות על מורדים - מפוצלים #2