ביקורת ספרותית על מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים מאת מרי אן שייפר
ספר מעולה

---

יום שישי, צהריים מוקדמים. אנחנו מתעתדים לצאת לטיול משפחות הכולל לינת "שטח" במתחם קמפינג. עברנו שבוע צפוף. אנחנו בעיצומה של תקופת בעבוע. כל מה שאני רוצה הוא שיניחו לי לנוח. גם ככה, כל התזוזות גורמות לי להרגיש שהפזל שלי מתפרק לו. לא סתם ככה בקצוות, אלא לקראת האמצע, איפה שכבר רואים את התמונה.
את "היפריון", השבח לאל, כבר הצלחתי לסיים. עכשיו אני רוצה ספר שיהיה ממש חבר טוב. שיעודד אותי וייתן איזו פיסת רוגע.
הספריה בחדר השינה מלאה. עוד החלטות להחליט? עכשיו? טוב, יש כמה ספרים שנראים לי. מזל שיש חברות מהסימניה. אני מתקשרת מודיעה מי המועמדים. היא ממש בעד הספר הזה וגם "הדבר הכי טוב שיכול לקרות לקרואסון". אני מרגישה כמו GPS שאמרו לו רחוב הרצל, רק לא ציינו באיזו עיר. שניים שממש מתאימים כל אחד בדרכו. על זה היא אומרת שהוא רומן רומנטי אבל ממש טוב ושאני ממש אוהב אותו ושהוא מקסים. הוא גם בנוי מכתבים מכתבים. הצב הפנימי שלי עושה קולות של להתכנס לשריון. השני מופרע. מופרע זה טוב, אבל גם לתקופה הזו? אני מרגישה במצב לבלות עם המלך ג'וליאן השלושה עשר? "מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים" נכנס לתיק.

הטיול היה מקסים. החברה נעימה, הזמן מלא עד להתפקע. הספר חוזר כלעומת שבא. אפילו לא נגעתי בו בסוף השבוע. אני מתחילה לקרוא את "שערוריית העונה". רגע, איפה הוא? טוב, כנראה שנועדנו זה לזה. הבלתי נמנע קורה. אני מתחילה לקרוא את "מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים" הוא מתחיל נחמד. בסדר כזה. לא נראה לי שאפול מהרגליים, אבל לא ממש גרוע. אני קוראת עדיין מסוייגת. הרבה אנשים. רגע, רגע, זה לא אמור להיות ספר על תקופת מלחמת העולם השניה? כי השנה היא 1946. זה לא שאני טובה בתאריכים היסטוריים, אבל בכל זאת מלחמת העולם השנייה. אפילו אני יודעת שהיא הסתיימה במאי 1945. אז זה לא על המלחמה? ג'ולייט אשטון נשמעת בחורה כלבבי. הרבה שכל והומור בריא. בעצם הספר לא רע בכלל. כן, אולי לוקח זמן לבטוח בו עם הצורה הזו שלו, אבל הוא באמת בסדר. והאי הזה, גרנזי, הייתי עוברת לגור בו. וגם הייתי מוכנה להיות חברה של כמה מהגיבורים. טוב, תקשיבו, אל תקראו לי אני קוראת.

כרוניקה של התאהבות ממש לא ידועה מראש.

רומן רומנטי? אני לא חושבת שהסיום יכול להעיד על הספר כולו. הספר התחיל עם סופרת בריטית, אבל הסתיים עם אמריקאית, מה שיכול אולי להסביר את העניין. עם כל משובת הנפש הנובעת מאישיותה המלבבת של דמותו הראשית יש בספר קטעים לא קלים המתארים קצה קציהם של ימים אפלים במיוחד. דווקא האווירה הכל כך קלילה של הספר גרמה לי לחשוף בטן רכה לאגרוף הזה. הספר הזה נרקח, כמו ממתק איכות, כמה שהוא מתוק הוא עדיין מאוזן וטיפת המרירות שבו מונעת כל תחושה של דביקות, כך שהטעם שהוא מותיר נותר טוב גם הרבה אחרי הקריאה, וזה החלק החשוב ביותר בכל ספר.

http://www.youtube.com/watch?v=qJ8ahL8LsEQ

» ביקורות נוספות של יפעת
» ביקורות נוספות על מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים