קשה לי עם החום הזה. קשה לצאת מהבית לשמיכה מהבילה שעוטפת אותי בדביקות חונקת. קשה להירדם, קשה לשמור על קור רוח באווירה הרותחת מסביבי. קשה להעסיק את הילדים בלי אפשרות לצאת ולנשום אוויר שלא הסתובב עד זרא בשלל צנורותיו של מכשיר חשמלי שאני חשה שחיי תלויים בו לחלוטין. קשה לדמיין ימים אחרים וקרים בהם יש צורך נפשי של ממש בסיר מהביל שימלא חללים קפואים בחום.
איזה כיף שיש ספרים הלוקחים אותי למחוזות רחוקים, לעונות עלומות שאני נכספת אליהן בכל לבי. ספר שאפילו כשהוא מחמם אני פורשת אליו את ידי בשמחה.
את הספר הזה קראתי כשיר בדף הפייסבוק של נתי בית. עוד בלי האיורים שובי הלב של איתי בקין, בלי עימוד, כריכה מפתה והתרגשות מספר חדש. כבר אז הוא תפס אותי חזק. מדובר בטקסט שהוא כל מה שילדים אוהבים - חריזה וניגון, חזרה והפתעה, חדש ומוכר, שלל טעמים וניחוחות, ספר עשיר שאין לי ספק שיטפס את דרכו לפסגת היצירה העברית לילדים.
שמחתי מאוד לגלות שנכנס למפעל הנהדר של ספרית פיג'מה. אין לי ספק שהחשיפה הגדולה שהוא זוכה לה תעזור להפיץ את הבשורה שקלאסיקה חדשה נולדה.

אלתרמן כתב:
"תניני גם אני להתקטן בגובה
תניני גם אני ריסיים להגיף
ולצאת לדרך ולשאת את שובל
זיכרונך השט מלילה אל אביב "
והשורות מהדהדות לי את שיר הסיפור הזה. זאת מנגינת הזכרונות שלי. אני אפילו לא זוכרת אם היה לנו את הספר. אמא שלי דיקלמה לי אותו כשיר ארוך, וכך גם אני לילדי. אחד הטקסטים המתנגנים ביותר לגיל הרך. סיפור אגדה מארץ רחוקה שיש בו שלושה בנים גדולים ובת אחת קטנה, מסעות לארצות רחוקות ואח צעיר שנשאר לשמור על אחותו ונאלץ להתמודד עם דרקון אכזר בעזרת צבא חרקים ויכול לו. תגידו מה שתגידו על תפקיד הבת הכנוע (ככה זה בסין...) והקלישאתיות, בסופו של דבר המקצב המתנגן בקריאה והדקלום יביס כל ציניות וימיס את השנים והביקורת לחוויה הקולית הכמעט מדיטטיבית. ככה אני אוהבת את הזכרונות שלי.

אחרי החתונה הגענו לירח דבש מאוחר באיטליה. זה היה בקיץ והייתי בהריון. ציפיתי להגיע לונציה שבדמיוני היתה אמורה להיות קסומה ומקסימה. הגעתי לעיר חמה ולחה, לא יציבה ומסריחה. הביקור בונציה היה הנפילה של הטיול שלנו. לא חשבתי שאחזור אליה שוב.
כשהילד שהיה בבטני בביקור ההוא חגג בר מצווה טסנו לאיטליה. הילד רצה להיות בונציה, אז נסענו אליה שוב. הפעם כבר לא סבלתי בה. אפילו הכרתי אמן מסכות מקסים שהציג בפני את המסכות שלו בתיאטרליות מרשימה והבטחתי לעצמי לחזור לסדנת מסיכות אצלו עם אחותי בעתיד.
אחרי שקראתי את הספר הבתולות של ויוואלדי התעורר בי עניין חדש בונציה. הספר המקסים הזה היווה ניגוד עז לעיר עליה הוא מספר. הגעתי אליו נטולת ציפיות. גיליתי עולם ומלואו בתוכו. ספר צנום המכיל בתוכו חוויות רבות עד מאוד. תיאורים חיים של חיי היתומות, בנות המזל שניחנו בכישרון מוזיקלי וזכו לחינוך מוזיקלי לעילא, ואלו שמזלן לא שפר והגיעו לצוות התפעול של בית היתומים - מכינות הסבון, המגהצות, בנות שנידונו לעבודה משמיה ולעתים אף מסוכנת. מסורות ואורחות חיים של הונציאנים, כולל נגיעה בגטו היהודי. כל אלה היוו רקע מושלם לסיפור מעניין ומהנה ובעיקר כתוב טוב.

אני כנראה פתי של סופים.
עד העמודים האחרונים בכלל לא ידעתי אם אני אוהבת את הספר. הוא הרגיז אותי. ראיתי בו פטריארכליות פטרונית, האישה בו דומה מדי לדמות האישה הנוירוטית שטווה פרויד. בהמשך כשנכנס יותר לנבכי נפשה של הגיבורה כבר נרגעתי לאטי, חשבתי שיש בו דווקא איזה רוך כלפיה, היחס כבר נראה לי מאוזן יותר, אוהב אדם יותר.
ואז בא הסוף והפך את הקערה על פיה.
נותרתי מלאת מחשבות ובעיקר רוצה לקרוא עוד מצווייג, שזה לי ספרו הראשון שקראתי (כמובן, ספר ספריה ולא אחד מאלו שיש לי בבית...)

סיימתי לקרוא את כל סיפרי לי צ'יילד בספריה שלנו. זה הותיר חלל של ספרים שמתאימים לאמא מותשת לבת שנה פלוס פעלתנית. ספר טוב ונעים שלא מכביד על זמן הקריאה הקצר ולא רווי קשב שיש לי.
מצאתי את עצמי בודקת את "מדפי הראווה" בספריה בקטגוריית המתח, לא תמיד מוצאת בהם את חפצי.
על הספר הזה נכתב שהוא זכה בפרס הספר הטוב ביותר בשנת 2014. מבחינתי זו היתה הבטחה שהיא חרב פיפיות, הרבה פעמים התאכזבתי מכל מיני ספרים נושאי פרסים, אבל אני חייבת משהו לקרוא...וכמה כבר אפשר להפסיד מהשאלת ספר בספריה? לקחתי את הסיכון.
הספר התחיל בצורה איטית, כמו מטוס המחמם מנועיו לטיסה. ואיזו טיסה שזו היתה. מדובר בספר מהודק בו חוטי העלילה נשזרים זה בזה לכדי פקעת מתח המסרבת להרפות מן הקורא. חלקי הפאזל המפוזרים לאורכו של הספר הצליחו להפתיע גם שועלת ספרי מתח ותיקה כמוני כשהתחברו בניהם ויצרו את אחד הספרים הטובים שקראתי השנה. ספר רהוט, אינטיליגנטי וממולץ בחום.

מכירים את שלב ה"נה נה בננה" אצל ילדים? לא יכולתי שלא לחשוב עליו כשקראתי את הספר הצנום הזה. לא בגלל שהוא ילדותי, או טפשי. ממש לא. בגלל החדווה הזו שנדפה מכל דף ודף. חדוות הפרובוקציה, השמחה המוחשית הזו שנשבה מבין הדפים בכל פעם שהמחשבות שלי על הגיבורים התמוטטו כמו סופלה חובבני. פנק נהנה לגרום לנו לחשוב בתבניות הרגילות שלנו ואז להזיז איזה פרט שיסדוק אותן. קצת כמו בארץ הפלאות, מאחורי המראות המוכרים נמצאים הקשרים חדשים. כקוראת הרגשתי שמשתעשעים במחשבתי, אך לא כדי ללעוג לי, אלא כדי לגרום לי לחשוב, לחשוב שוב, לבחון מחדש תפיסות, שיוכים, סדרי עולם. בספר של פנק יש בהחלט טובים ורעים, אנחנו רק לא תמיד מבינים מה הופך אותם לכאלה. אנחנו חושבים שאנחנו מבינים, ואז כמו שכקוסם ששולף מטפחת מהכובע אנחנו מסתפקים בה, אך מגלים שזה ממש לא הכל, הנה היא מחליפה את צבעיה, מה שחשבנו למוגמר הוא רק אמצע, כמו קרחון החושף רק את החלק שמעל לקו המים, כמו האמת שהיא תמיד מורכבת ובעלת רבדים ולא נחשפת במלואה, אנו מופתעים. צריך הרבה בגרות כדי להרכיב סיפור כזה. צריך המון ילדותיות כדי לכתוב סיפור כזה. כנראה שצריך להיות דניאל פנק.

תודה ענקית לשירה, שהשאילה לי את הספר. נדיבותך חיממה את לבי.

מראשית הקריאה בספר הזה היה ברור לי שאלכסנדר המון הוא סופר מבריק. קראתי בחצי הערצה. אח"כ הייתה לי הפסקת קריאה קצרה ואחריה, בלי תנופת ההתלהבות הראשונית, היה קשה יותר לקרוא את הספר. הכובד שלו צנח עלי פתאום.

המון כותב את האמת הכי נקייה מהמקומות הכי מלוכלכים. אולי ככה זה, כשנותנים לך להציץ דרך סדקי הנפש הלא מפויסת של מהגר. אדם תלוש ומבוזה, שמעלותיו נעשות שקופות. שכס הנפש שלו נעשה לא רלוונטי. אדם שאי הנוחות שלו מונע ממנו לעצור בחלקים השלווים יותר, בכוונות הטובות, המביאות איזו תחושה פסטורלית. אדם שחופר פנימה ולא מצליח למצוא מישהו שיוכל לחלוק אתו את החפירה, גם לא אשתו, מנתחת המוח, זאת שרואה את ההוויה כפשוטה. זאת שכשמטופל מת על שולחן הניתוחים שלה מה שהיא מרגישה הוא שהוא מת. זאת שהוא "אף פעם לא יכיר אותה, לא ידע עליה כלום, מה מת בתוכה, מה חי בחשאי". אדם שמחפש רגשות עזים כשלו אצל המתנדבת במרכז היהודי בקישינאו כשהוא שואל אותה מה היא מרגישה בנוגע לפוגרום, ואפילו אצלה לא מקבל הדהוד לכעס המטונף שלו. אדם שהוא כמו כל אחד אחר, כי אין אף אחד כמוהו.

כשהייתי קטנה כבשה אותי טובה ינסון עם משפחת החיות המוזרות שלה. גם ג'ראלד דארל שובב את נפשי עם משפחתו.

בבגרותי נשביתי בקסמי משפחה אחרת מיוחדת במינה הגרה במקום סודי, קרוב מאוד לכאן.
במשפחה ארבעה אחים:

איה,

אי,

אח

ואאוץ'

לאמא שלהם קוראים אָווָה, והם המשפחה הכי עסוקה בעולם. הם כ"כ עסוקים כי הם מרפאים פצעים. לכל אחד מהם תפקיד משלו. מאיה התינוקת שמטפלת בפציעות הכי קטנות ועד אווה האם המומחית והעסוקה שצריך לקרוא לה המון פעמים עד שהיא באה. אווה יודעת לטפל במכות הבאמת כואבות, אלה עם הדם. אווה אף פעם לא אומרת "זה שום דבר", או שזה מיד יעבור. היא יודעת שלפעמים הדמעות שוטפות את הכאב החוצה. היא מסורה ודאגנית, כיאה לאם במשפחה של מרפאים.

לקח לי זמן רב לעבור את מחסום השם ולהציץ פנימה, אל תוך הספר. ברגע שהצצתי הכל כבר קרה מהר. התתלהבתי מהרעיון המקורי של לחלק מכות למטפלים שונים לפי חומרתן. שמחתי על הכישרון שפיתח את הרעיון המצויין לספר נפלא. צחקתי מההומור המקסים - הן של המילים והן של האיורים. מיהרתי לקנות, כיוון שהספר הזה הוא החצי הנעים של ערכת העזרה הראשונה.

יום שישי, צהריים מוקדמים. אנחנו מתעתדים לצאת לטיול משפחות הכולל לינת "שטח" במתחם קמפינג. עברנו שבוע צפוף. אנחנו בעיצומה של תקופת בעבוע. כל מה שאני רוצה הוא שיניחו לי לנוח. גם ככה, כל התזוזות גורמות לי להרגיש שהפזל שלי מתפרק לו. לא סתם ככה בקצוות, אלא לקראת האמצע, איפה שכבר רואים את התמונה.
את "היפריון", השבח לאל, כבר הצלחתי לסיים. עכשיו אני רוצה ספר שיהיה ממש חבר טוב. שיעודד אותי וייתן איזו פיסת רוגע.
הספריה בחדר השינה מלאה. עוד החלטות להחליט? עכשיו? טוב, יש כמה ספרים שנראים לי. מזל שיש חברות מהסימניה. אני מתקשרת מודיעה מי המועמדים. היא ממש בעד הספר הזה וגם "הדבר הכי טוב שיכול לקרות לקרואסון". אני מרגישה כמו GPS שאמרו לו רחוב הרצל, רק לא ציינו באיזו עיר. שניים שממש מתאימים כל אחד בדרכו. על זה היא אומרת שהוא רומן רומנטי אבל ממש טוב ושאני ממש אוהב אותו ושהוא מקסים. הוא גם בנוי מכתבים מכתבים. הצב הפנימי שלי עושה קולות של להתכנס לשריון. השני מופרע. מופרע זה טוב, אבל גם לתקופה הזו? אני מרגישה במצב לבלות עם המלך ג'וליאן השלושה עשר? "מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים" נכנס לתיק.

הטיול היה מקסים. החברה נעימה, הזמן מלא עד להתפקע. הספר חוזר כלעומת שבא. אפילו לא נגעתי בו בסוף השבוע. אני מתחילה לקרוא את "שערוריית העונה". רגע, איפה הוא? טוב, כנראה שנועדנו זה לזה. הבלתי נמנע קורה. אני מתחילה לקרוא את "מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים" הוא מתחיל נחמד. בסדר כזה. לא נראה לי שאפול מהרגליים, אבל לא ממש גרוע. אני קוראת עדיין מסוייגת. הרבה אנשים. רגע, רגע, זה לא אמור להיות ספר על תקופת מלחמת העולם השניה? כי השנה היא 1946. זה לא שאני טובה בתאריכים היסטוריים, אבל בכל זאת מלחמת העולם השנייה. אפילו אני יודעת שהיא הסתיימה במאי 1945. אז זה לא על המלחמה? ג'ולייט אשטון נשמעת בחורה כלבבי. הרבה שכל והומור בריא. בעצם הספר לא רע בכלל. כן, אולי לוקח זמן לבטוח בו עם הצורה הזו שלו, אבל הוא באמת בסדר. והאי הזה, גרנזי, הייתי עוברת לגור בו. וגם הייתי מוכנה להיות חברה של כמה מהגיבורים. טוב, תקשיבו, אל תקראו לי אני קוראת.

כרוניקה של התאהבות ממש לא ידועה מראש.

רומן רומנטי? אני לא חושבת שהסיום יכול להעיד על הספר כולו. הספר התחיל עם סופרת בריטית, אבל הסתיים עם אמריקאית, מה שיכול אולי להסביר את העניין. עם כל משובת הנפש הנובעת מאישיותה המלבבת של דמותו הראשית יש בספר קטעים לא קלים המתארים קצה קציהם של ימים אפלים במיוחד. דווקא האווירה הכל כך קלילה של הספר גרמה לי לחשוף בטן רכה לאגרוף הזה. הספר הזה נרקח, כמו ממתק איכות, כמה שהוא מתוק הוא עדיין מאוזן וטיפת המרירות שבו מונעת כל תחושה של דביקות, כך שהטעם שהוא מותיר נותר טוב גם הרבה אחרי הקריאה, וזה החלק החשוב ביותר בכל ספר.

http://www.youtube.com/watch?v=qJ8ahL8LsEQ