ביקורת ספרותית על אני מספר ארבע - בני לוריאן #1 מאת פיטקוס לור
ספר לא משהו

---

הו, פיטקוס לור, אתה פשוט סתום.
דבר ראשון- מה לעזאזל הקטע לכתוב שהשם שלך הוא השם של ראש זקני המה-שמו? אני לא אוהב כשעושים את זה. זה בערך כמו לכתוב בשם הסופר את הדמות הראשית. זה פשוט אידיוטי.
הרבה אנשים אמרו לי שזה ספר מדהים וכל זה, אבל.. הרשו לי לכפור בכל זה. כן, אני אוהב מילים גבוהות.
רושם ראשוני מהספר בעקבות קריאת עמוד אקראי כלשהו- דרמה. הו, הדרמה. זה כל כך מלודרמטי שמתחשק לך לצרוח מתסכול. הו, ג'ון הטוב לב, האמיץ, הנחוש, הנאה, והכל כך לא חכם שזה פשוט עצוב, כולנו אוהבים אותך!
.. או שלא.

אז ג'ון עובר ממקום למקום בלי שום סיבה ניראית לעין שהיא אמיתית. אני במקום הנרי הייתי גר יחד עם ג'ון בעיר גדולה, או בג'ונגל מבודד. יתרונות בעיר- קל להשתלב ואף אחד לא ייסתכל עלייך פעמיים. המוגוריאנים(או איך שלא כותבים את השם שלהם. רציני, זה השם הראשון שאני לא מצליח לזכור. הסופר לא יכל למצוא משהו קליט יותר?) יהססו יותר לפני שהם ייתקפו, כי אחרי הכל הם רוצים להישאר בסוד, בלי שאנשים ידעו שהם שם, לא? ואם לא, הם פשוט סתומים.(למרות שעם רמת האינטיליגנציה של שאר הדמויות בספר זה לא יפתיע אותי..) זה שהמוגדוריאנים אוהבים ערים גדולות זה לא מעלים את היתרונות האלו.
יתרונות בלגור בג'ונגל- מי לעזאזל יחשוב שהלכת לגור בג'ונגל? מי יחפש אותך שם? הרחק הרחק מעיניהם של בני אדם והחדשות, קל יותר לפתח את המורשות. וגם, כמובן, זה יעזור לגראד הצעיר להיות קשוח יותר ולהיות מסוגל להתמודד עם מצבים קשים. גם אם זה ירחיק אותו קצת מאנשים(או לוריאנים) אחרים בעתיד.
אבל בכל זאת הנרי מצליח איכשהו. טוב, אני חושב שהסופר רק עשה את זה בשביל שיהיה נוח יותר להמציא דברים נוראיים שקורים בלי שאף אחד ישים לב וירוץ לשם בצרחות.

הספר כולו די.. ממוחזר. חייזרים רוצים לתקוף את כדור הארץ ולהשתלט עליו, בלה בלה בלה. אולי פה ושם יש רעיון מקורי(קצת) כמו כל הקטע של המספרים.

הכתיבה מוזרה. היא כמעט.. אדישה. "נפלתי. הרגשתי כאב בכתף ימין. קמתי והמשכתי להילחם." זה פשוט מייבש.

וכמובן הקיטש.. שרה הארט פה, שרה הארט שם, שרה הארט המושלמת והיפה והחכמה והמצחיקה והכה נחמדה שכולם פשוט עומדים בתור כדי שהיא רק תסכים *להסתכל* עליהם. טוב, אולי אני קצת מגזים.

טוב, עד עכשיו נראה שאני רק יורד על הספר, אבל כמובן יש בו גם נקודות טובות. אחרי הכל, למרות שהיכולות של מס' ארבע די.. מוגבלות, נגיד ככה, היכולות של הלוריאנים די מגניבות. זה יכול להיות מגניב להיות לוריאני.
יש גם את ברני קוסאר(ככה כותבים את זה?). זה כלב מגניב. הלוואי והיה לי אחד כזה.
וסאם! כמובן שיש את סאם. הוא אמור להיות נושא הכלים של ג'ון, אבל הוא בניגוד לשאר די חכם. הוא הדמות המועדפת עלי(לא אהובה, מועדפת.)
והסכין שנראה כמו עט. אני מסכים עם אנג'י, זה מגניב.

All in all, זה ספר.. חביב. לא מעבר. אני לא אגיד שכיף לקרוא אותו, אבל הוא גם לא שיעמום טוטאלי. הוא מתאים בדיוק לשיעורי גמרא משמימים כשאין לך מהו טוב יותר לעשות. הוא יותר כמו.. הסחת דעת.
אל תקנו. קחו מהסיפריה ותשמרו במיוחד לשיעורים.

» ביקורות נוספות של The dark dragon
» ביקורות נוספות על אני מספר ארבע - בני לוריאן #1