הספר 13 סיבות מספר על קליי, נער ותלמיד ממוצע שמוצא בביתו קלטות שממוענות אליו, ותברר שנשלחו אליו בתור אחד מרשימה ארוכה של 13 אנשים שהיוו את הסיבות לכך שהאנה- הבחורה שאהב -התאבדה. בכל אחת משבע הקלטות יש שני צדדים ובכל צד האנה מספרת חלק נוסף מסיפורה ומתארת בצורה נוקבת ואכזרית איך אחד מהאנשים שברשימה השפיע עליה. החוקים פשוטים; מקשיבים עד הסוף, מעבירים לבא בתור. לא קיימתם את אחד מהתנאים? לא נורא. יש ערימת קלטות נוספת שרק מחכה ותופץ בכל העיר אם דבר כזה ייקרה. תחליטו לבד אם אתם רוצים שכל העיר תדע על תרומתכם הצנועה והנחמדה. מהר מאוד קייל מתחיל להבין עד כמה כל מעשה, קטן ככל שיהיה יכול לגרום למעשה גדול ונוראי. כולם אשמים, ואין אף אחד שיכול לפתור את עצמו מכך. כל אחד ואחד מהם גרם למותה בלי לשים לכך לב.

הרעיון של הספר מעולה. אומנם שנאתי את האנה יותר ויותר עם כל קלטת, ואומנם אני עדיין חושב שמעשה ההתאבדות שלה היה מטופש, אני לא יכול להתכחש לעובדה שזה ספר מעולה. הספר הזה הוא הספר עם צורת הכתיבה הסוחפת ביותר שקראתי; אני לחלוטין הרגשתי כאילו כל מה שקורה לקליי קורה גם לי. כל פעם שהרמתי מבט מהספר כמעט והתחלתי לתהות איך יכול להיות שיש אור בחוץ הרי עכשיו לילה.

זהו ספר מעולה בעל משמעות ועומק שיש לעיתים רחוקות בספרים, שמלמד אותנו שיעור חשוב לחיים- עד כמה כל מעשה, ולו הקטן ביותר, אפילו גרגיר השלג העלוב ביותר מגדיל את כדור השלג הענקי, עד למצב שכבר אי אפשר לעצור אותו ולמנוע את האסון.

דבר ראשון: הכריכה של הספר מלחיצה. למה לעזאזל רואים בשחור לבן לובשת מסיכה בצבע מלחיץ של כחול-טורכיז? זה קריפי. תגידו מה שתגידו, זה קריפי.
דבר שני: אני חייב להודות שאחרי הכל זאת כריכה די מגניבה.
דבר שלישי: אני כותב ביקורת דרך הטלפון פעם ראשונה!!! כבוד! :D

ובחזרה לספר.

הספר מדבר על קארו, סדונטית שלומדת בפראג בבית ספר לציור, ששם מציירים אנשים עירומים. קארו מתוארת בתור יפהפיה. עדיין אני מנסה להבין איך מישהי עם שיער כחול יכולה להיות יפהפיה.
לא, אל תענו על זה.

זה ספר די טוב. קשה לומר שהוא מעולה ספויילר יש לו סוף מדכא. רציני. למה ברימסטון וכל שאר האלו מתו? למה עקיבא לא בא עם קארו והיא הולכת לבש עם המה-שמו האידיוט הזה? סוף ספויילר. יש בו חלקים יבשים, יש חלקים מרגשים יותר ויש חלקים מרגשים פחות.

העלילה סוחפת ומעניינת, והרעיון ממש אדיר. הכתיבה טובה, מעולה אפילו. בכיף הייתי נותן לו חמישה כוכבים, אבל היו בערך 40 עמודים שנמרחו. משהו לגבי הזכרונות של עקיבא ומדליין.

ואני עדיין חושב ששיער כחול זה מכוער.
לא, גם עכשיו אל תענו לזה.

מצאתי את התיאור המושלם לספר הזה-
זה ספר שלא קוראים כדי להינות מספר מוצלח עם עלילה יפה, זה ספר שקוראים כדי לצחוק.
לצחוק על מה? לצחוק על הכתיבה, לצחוק על הטמטום של הדמויות, ולצחוק מחדש כי ההומור של הספר הזה פשוט.. שונה.

זה ספר טוב, באמת. עם כל כמה שזה בערך הספר הכי בנאלי בכל היקום כולו, הוא עדיין מעניין בדרכו שלו. הדמויות טיפשיות ומצחיקות, העלילה צפויה אבל הכתיבה מעולה. העניין שהכי גרם לי לאהוב את הספר הזה- הוא היה כתוב כולו בתור בדיחה סאטירית אחת ענקית לגבי המדינה הזאת. אני מעריך את הסופר.

כשהתחלתי לקרוא את הספר הזה הייתי ממש משועמם אז קראתי גם את ההקדמה. בשלב מסוים הרגשתי כאילו ההקדמה יותר ארוכה מהספר עצמו, אז בסופו של פשוט דילגתי עליה. ויליאם גולדמן מופיע בהמשך הספר והעיר הערות לגבי "למה קיצרתי פה" או, "אני חייב להסביר משהו פה" או "ספויילר-כלשהו, ראו הוזהרתם" ולהזכיר לנו בלי סוף שהעולם אכזרי.
תודה רבה לך, מר מובן מאילו.

יש קצת קיטשיות בסיפור, דבר שלעיתים רק הופך אותו למצחיק יותר. הבנאליות שבספר פשוט היא זאת שהופכת אותו לטוב כל כך, בצורה מוזרה כלשהי.

איניגו מונטויה, אשף-חרב שתוי שרוצה לנקום את מות אביו, פזיק, ענק תורכי שרירן שכנראה כל מסת המוח שלו עברה לשרירים, ווסטלי, נער חווה ששולט באוקינוס ורוצה להחזיר את מרגנית. תגידו מה שתגידו, שלישיה שכזאת נשמעת כמו מתכון לאסון או לסיפור מצחיק עד דמעות. למזלו הרב של מורגנשטן, זאת הייתה האפשרות השניה.

מומלץ. לא בחום, ואני לא חושב שכדאי לכם לרוץ ולקרוא. פשוט אם הספר קורץ לכם מהצד האחורי של הספריה- קחו אותו ותקראו אותו. הוא בהחלט יכול לשנות דבר או שניים בהשקפה על החיים.

אזהרה- עשוי להכיל ספויילרים

תמיד רציתי לכתוב רשימה על ספר, בה אני אשבץ את הדמויות ל "דמויות אהובות", "דמויות שנואות" ו-"דמויות לא אהובות, אבל לא שנואות". הייתי עושה את זה עם הספר הזה, אבל פה אני לא מצליח למצוא דמויות שמתאימות להגדרה "דמויות אהובות", אז נצטרך להסתפק ברק שתי קבוצות; שנואות ולא שנואות.

דמויות שנואות:
בני הזוג הרפז- דן הרפז, השופט המחושב עד כדי שיגעון והקר. מי שהיה אמור להיות הגון אבל מוכן לשקר ולפגוע בכל אדם רק כדי להגיע להיות שופט בבית המשפט העליון. ולעומתו אשתו, נירה הרפז, מנהלת של חברת השקעה או משהו בסגנון שמגלגלת מיליונים בימים, שלא מסוגלת לשלוט בעצמה ומכיוון שלא מוצאת אהבה אצל בעלה מחפשת אותה אצל מאהבים שעם השנים רק הולכים ונעלמים. הייתי ממשיך לפרט על טמטומם, אבל זה כולל בתוכו גם כמה מילים שהדף וגם המחשב פשוט לא סובלים.

סיגל יצחק- אישה מוכה אך תמימה להחריד, שהתחילה לעבוד אצל בני הזוג הרפז בתור עוזרת(זותומרת, העוזרת של נירה. דן בקושי מביט בה פעם אחת לאורך כל הספר) ומואשמת בהמשך הספר ברצח של נירה.

שמעון יצחק- בעלה של סיגל. המכה. טוב, הוא פשוט מניאק אידיוט.

ראש הממשלה/שר המשפטים/שר הכלכלה/העו"ד זילברברג(אי אפשר היה למצוא לו שם נורמאלי יותר, לטובת האנושות בכללותה???)- הם הסיבה לכך שבאופן מוחלט הפסקתי להאמין בכך שיש טיפת הגינות בראשות המחוקקת/שופטת.

דמויות לא שנואות:
בעצם, כל השאר. אבל יש כל כך דמויות שאת רובם אתה פשוט לא זוכר. אני אתאר פשוט את הדמויות העיקריות.

עינת- בת השופט, חיילת בתחילת הספר, מתאהבת באוהד(בו מתאהבת גם אמא שלה. זה הפאקינג משולש אהבה הכי דוחה שקראתי עליו בחיים שלי.) ובגדול המסכנה-שאבא-שלה-ואמא-שלה-שונאים-אותה-והיא-לא-אשמה-כי-זה-בכלל-בגלל-שאבא-שלה-כל-כך-שמוק ובלה בלה בלה.

אוהד- לא משנה מה תגידו, הוא תמיד נראה לי כמו הדמות הכי עיקרית בספר. הוא אמור להיות החתיך-הגאון-שכולם-אוהבים, בעל-האינסוף-קסם-אישי.
חושב רגע
נו באמת. תעשו לי טובה! איפה לעזאזל מצאתם ספר עם דמות כזאת שבאמת הצליח? הוא אמור להיות פרפקט, אבל זה הופך אותו לפשוט דפוק. הייתי שם אותו בדמויות השנואות, אבל הוא פשוט נחמד מדי. הוא בהחלט דוחה אותי, אבל בכל זאת קשה לי לומר שאני לא מסכים איתו בהרבה מאוד דברים. אגב- זאת מילת השבח הכי טובה והיחידה שתוציאו ממני לגבי הדמות הזאת, או לגבי כל הספר בכללותו.

בועז- מהרהר כמה שניות אוך, לעזאזל. שכחתי מי זה.

זהו עם הדמויות, בגדול. כפי שאפשר להבין, קשה להכניס כל כך הרבה דמויות לספר שכזה בלי לקבל סבתוכה שלמה בראש, ורם אורן לא מצליח בזה. יש כל כך הרבה סיבוכים בסיפור שאולי הייתי אומר שרם אורן גאון שהוא הצליח להמציא עלילה שכזאת, אבל הכל נפתר אחר כך בכזאת קלות שזה הופך להיות משעמם. התגובות של הדמויות לא טיבעיות, וזה גורם לספר להיות עוד יותר גרוע. ציטוט של משהו ששירבטתי במחברת תוך כדי קריאה-"אני כבר בעמ' 170 ועדיין לא הגעתי לפואנטה. באלי לרצוח את הסופר."

הספר הזה הוא בזבוז של הקלוריות שאתם שורפים כשאתם הופכים את הדף. הוא בזבוז של האור שנופל על המילים ומוחזר לעיניים שלכם. הוא בזבוז עצים, דיו, הוא בזבוז של החשמל שעובר לכם במוח כשאתם חושבים אם לקחת אותו או לא.

הו, פיטקוס לור, אתה פשוט סתום.
דבר ראשון- מה לעזאזל הקטע לכתוב שהשם שלך הוא השם של ראש זקני המה-שמו? אני לא אוהב כשעושים את זה. זה בערך כמו לכתוב בשם הסופר את הדמות הראשית. זה פשוט אידיוטי.
הרבה אנשים אמרו לי שזה ספר מדהים וכל זה, אבל.. הרשו לי לכפור בכל זה. כן, אני אוהב מילים גבוהות.
רושם ראשוני מהספר בעקבות קריאת עמוד אקראי כלשהו- דרמה. הו, הדרמה. זה כל כך מלודרמטי שמתחשק לך לצרוח מתסכול. הו, ג'ון הטוב לב, האמיץ, הנחוש, הנאה, והכל כך לא חכם שזה פשוט עצוב, כולנו אוהבים אותך!
.. או שלא.

אז ג'ון עובר ממקום למקום בלי שום סיבה ניראית לעין שהיא אמיתית. אני במקום הנרי הייתי גר יחד עם ג'ון בעיר גדולה, או בג'ונגל מבודד. יתרונות בעיר- קל להשתלב ואף אחד לא ייסתכל עלייך פעמיים. המוגוריאנים(או איך שלא כותבים את השם שלהם. רציני, זה השם הראשון שאני לא מצליח לזכור. הסופר לא יכל למצוא משהו קליט יותר?) יהססו יותר לפני שהם ייתקפו, כי אחרי הכל הם רוצים להישאר בסוד, בלי שאנשים ידעו שהם שם, לא? ואם לא, הם פשוט סתומים.(למרות שעם רמת האינטיליגנציה של שאר הדמויות בספר זה לא יפתיע אותי..) זה שהמוגדוריאנים אוהבים ערים גדולות זה לא מעלים את היתרונות האלו.
יתרונות בלגור בג'ונגל- מי לעזאזל יחשוב שהלכת לגור בג'ונגל? מי יחפש אותך שם? הרחק הרחק מעיניהם של בני אדם והחדשות, קל יותר לפתח את המורשות. וגם, כמובן, זה יעזור לגראד הצעיר להיות קשוח יותר ולהיות מסוגל להתמודד עם מצבים קשים. גם אם זה ירחיק אותו קצת מאנשים(או לוריאנים) אחרים בעתיד.
אבל בכל זאת הנרי מצליח איכשהו. טוב, אני חושב שהסופר רק עשה את זה בשביל שיהיה נוח יותר להמציא דברים נוראיים שקורים בלי שאף אחד ישים לב וירוץ לשם בצרחות.

הספר כולו די.. ממוחזר. חייזרים רוצים לתקוף את כדור הארץ ולהשתלט עליו, בלה בלה בלה. אולי פה ושם יש רעיון מקורי(קצת) כמו כל הקטע של המספרים.

הכתיבה מוזרה. היא כמעט.. אדישה. "נפלתי. הרגשתי כאב בכתף ימין. קמתי והמשכתי להילחם." זה פשוט מייבש.

וכמובן הקיטש.. שרה הארט פה, שרה הארט שם, שרה הארט המושלמת והיפה והחכמה והמצחיקה והכה נחמדה שכולם פשוט עומדים בתור כדי שהיא רק תסכים להסתכל עליהם. טוב, אולי אני קצת מגזים.

טוב, עד עכשיו נראה שאני רק יורד על הספר, אבל כמובן יש בו גם נקודות טובות. אחרי הכל, למרות שהיכולות של מס' ארבע די.. מוגבלות, נגיד ככה, היכולות של הלוריאנים די מגניבות. זה יכול להיות מגניב להיות לוריאני.
יש גם את ברני קוסאר(ככה כותבים את זה?). זה כלב מגניב. הלוואי והיה לי אחד כזה.
וסאם! כמובן שיש את סאם. הוא אמור להיות נושא הכלים של ג'ון, אבל הוא בניגוד לשאר די חכם. הוא הדמות המועדפת עלי(לא אהובה, מועדפת.)
והסכין שנראה כמו עט. אני מסכים עם אנג'י, זה מגניב.

All in all, זה ספר.. חביב. לא מעבר. אני לא אגיד שכיף לקרוא אותו, אבל הוא גם לא שיעמום טוטאלי. הוא מתאים בדיוק לשיעורי גמרא משמימים כשאין לך מהו טוב יותר לעשות. הוא יותר כמו.. הסחת דעת.
אל תקנו. קחו מהסיפריה ותשמרו במיוחד לשיעורים.

אחרי שראיתי את התמונות פקפקתי קצת ברצון שלי לקרוא את הספר. רציני, התמונות שם מלחיצות. ילדה מרחפת, מנהרה מוארת כלשהי, ילד בוכה בתחפושת ארנב ושני ליצנים, סביר להניח, שאחד מהם מאכיל את השני במשהו דמוי פסטה. צמרמורת וזאת רק ההתחלה.
אבל כשאמרתי את זה לחברה שלי, היא רק אמרה:"הו, לא. אתה ממש רוצה לקרוא את הספר הזה. תאמין לי." האמנתי לה, וכרגיל- היא צדקה.

הספר טוב. העלילה חביבה(לא מצאתי דרך טובה יותר לתאר אותה) והדמויות פשוט.. מצחיקות ואנושיות. אם כי יש בהם כמה צדדים מוקצנים, כמו למשל, שהם לפעמים יותר מדי ילדותיים. אבל עדיין פשוט כיף לקרוא עליהם, במיוחד בגלל שהם מטומטמים בצורה מצחיקה.

אבל יש כמה נקודות שהייתי רוצה לגעת בהן. מי שלא קרא את הספר ולא רוצה ספויילרים- ראו אוזהרתם.
דבר ראשון- הרעיון. כל הקטע של "יש בינינו אנשים שהתפתחו שונה מבחינה גנטית וקוראים להם 'משונים', והם היו האלים היווניים בלה בלה בלה" זה רעיון נחמד, באמת, ולא משנה כמה יחפרו עליו הוא יישאר מעניין, אבל מה זה השם הזה "משונים"? הם לא יכלו למצוא משהו מעניין יותר? למה לא פשוט "שונים"? או מוזרים? משונים זה יותר מאיים מכל אחד מאלו. והחלולים.. רציני? היה אפשר למצוא כל כך הרבה שמות הרבה יותר מוצלחים.

כל הקטע של לולאות זמן- למען השם. זה יוצר כל כך הרבה פרדוקסים. יש לי כל כך הרבה שאלות לשאול את ריגס כשאני אפגוש אותו. כמו, למשל, אם היום חוזר על עצמו כל הזמן, האם זה לא אומר שאם הם ייצאו לכפר הם ייפגשו בספו של דבר שוב את אייב? מה ייקרה אם ג'ייק ייפגוש את אייב? הוא בהחלט יכול להרוג אותו בטעות, אבל באותה מידה הוא יכול גם לשתף איתו פעולה ולשנות את חייו עד כדי כך שבסופו של הוא לא ייתחתן עם סבתא שלו וג'ייק לא יגיע לעולם.

ואמה.. יש לי יותר מדי דברים לומר עליה. היא לא החלטית, היא פזיזה, היא חסרת כל שיקול דעת. פעם אחת היא אכזרית ורגע אחרי היא לא מוכנה לפגוע באנשי הכפר. ובכלל אם הבנתי נכון, היא רוצה את ג'ייק רק כי הוא מזכיר לה את אייב. זה. כל. כך. מגעיל.

אבל ולמרות הכל זה ספר טוב. מלחמת העולם השנייה, טבח היהודים והמשונים ע"י המפלצות(שני הסוגים).. אני מכבד את הסופר הזה. ג'ייק גאון(בדרכו הטיפשית ביותר) ולמרות שנראה שהספר הוא מנקודת מבט של ילד קטן, כיף לקרוא את זה. מומלץ.

החלטתי לשם שינוי לקנות ספר שלא שמעתי עליו לפני זה. אני מצטער על כך, והאמת שעד עכשיו אני לא בטוח אם אני אוהב את הספר הזה או שונא אותו.
מצד אחד, הרעיון אדיר. העלילה מגניבה. הרעיון שהעבר חוזר על עצמו- גדול. פשוט גדול.
מצד שני.. צורת הכתיבה, צורת הדיבור, צורת המחשבה..

צורת הכתיבה; יש ניסיון להפוך את הכל לדרמטי מדי. כל פסקה שנייה נגמרת בשלוש כוכביות, וזה מבלבל. אתה חושב שהסופר(סליחה, סופרים) עבר מקום, זמן או לפחות דמות. העיניין הוא שהוא נשאר עם אותה דמות, באותו מקום באותה שנייה. כאילו, זה הולך משהו בסגנון של-

"הוא נכנס לחדר וראה את עלי(באמת יש מישהו שקוראים לו שם ככה O.O) ישן במיטה.
'קום כבר!'

***

עלי התעורר והתיישב על המיטה."

זה דפוק, זה מעצבן, זה מבלבל.

גם כל הכתיבה עצמה כולה.. קודרת. אין בדיחות, אין התחכמויות או שטות אחת לרפואה. יש אולי פה ושם קטעים מצחיקים בצורה קודרת, וזה ממש לא מספיק. זאת כתיבה די.. חדגונית.

גם בשום מקום לא מצוין מי מדבר. זה משגע. צריך להבין את זה לפי ההקשר וההיגיון >ספויילר זה לא חכם להרוג את אחת הדמויות שאתה כותב מנקודת המבט שלהן. במיוחד לא שתיים.סוף ספויילר

בתחילת הספר חשבתי שאני אקטול אותו ואתן לו כוכב אחד. בהמשך חשבתי שאני אתן לו ארבע, כי אני מוריד נקודה אחת על יתר כוכביות(הו, האירוניה), ואז פשוט הבנתי שלא מגיע לו יותר מ"ספר בסדר"

אם אין לכם משהו אחר לקרוא- תקראו. אבל זה לא שווב קנייה. אל תעשו את הטעויות שלי, אנשים =.=

פעם ראשונה שאני כותב ביקורת על ספר כלשהו לפני כולם, ותאמינו לי, כשמדובר בספר כזה זה לא כבוד גדול.
זה גם לא כל כך מפתיע שאני הראשון שבכלל מדרג אותו. מסתבר שלכולם יש מספיק שכל להתרחק מג'ף קיני ומיומנו של חנון.


..ואולי לא.

חבר שלי חולה יומנו של חנון. הוא ואחותו. יש להם את כל הספרים מהסדרה בבית והם אפילו קנו וכתבו ב"יומנו של חנון- עשה זאת בעצמך!" כן, מביך להיות חבר שלו.
הסדרה, בגדול, התחילה בצורה נחמדה, אבל גם אחר כך כשג'ף קיני התחיל לכתוב בצורה זוועתית, גם אז הוא המשיך לקנות ולקרוא יומנו של חנון ולתת לי גם לקרוא. זה אולי לא ספר טוב, אבל כשאתם בישיבה חסרת ציביליזציה וספרים, אתה די נואש. הוא עדיין המשיך לטעון שזה ספר "טוב" וכל זה. טוב, נו. הוא גם סוגד למשחק פו, אני לא יכול לצפות ממנו ליותר מדי.

הפעם כשהוא הראה לי את הספר היה שינוי מרענן, במקום להושיט לי אותו עם חיוך על הפנים ולומר "אתה חייב לקרוא את זה!" הוא הראה לי אותו עם פרצוף חמוץ ואמר לי "זה ספר גרוע"
נורה אדומה נדלקה לי. 'הוא אומר שזה ספר גרוע?!?! עד כמה ג'ף קיני יכול להתדרדר?!' אבל למרות החששות שנוצרו אצלי לקחתי את הספר.
אני מצטער על הרגע הזה.

רואים את הצבע של הכריכה? חום. צבע חום חולני. למה יש צבע חום חולני? אז ככה גם הספר.
זה ספר נוראי, מזויע. הוא אמור להיות מצחיק, אבל הוא משעמם. הוא אמור להראות לנו שגרג הוא חנון ממוצע ולא חכם במיוחד, אבל במקום זה הוא מציג בפנינו גיבור מטומטם שלא מבין שום דבר מהחיים שלו ושחושב שהוא הכי חכם, הכי ערמומי והכי חשוב ביקום. הוא עושה לעצמו יותר מדי פאדיחות כשהוא בטוח שהוא מתנהג בצורה טובה יותר מכל אחד אחר. בקיצור, אני שונא אותו.
העלילה משעממת וזועתית. הייתי ממשיך לכתוב עד כמה הספר הזה מטופש ונוראי, אבל פשוט אין לי כוח אליו.

אם אתם רואים את הספר הזה בספריה, תעשו טובה לספריה ותכריחו את הספרנית לזרוק את הספר לפח.

בזבוז זמן מוחלט.

בזמן האחרון יותר מדי פעמים הגעתי למסקנה שאני מעריץ מישהו.
לרוב, זה פשוט עבר אחרי חמש שניות וכבר לא הערצתי את הבנאדם הזה.
היה את המקרה של אנג'(כן, כן.. זה ינפח לך את האגו. תגידי לי פשוט תודה שאני מזכיר אותך ומעז להודות בכך בפני כולם), שגם אותה הפסקתי להעריץ אחרי חמש שניות, אבל איתה זה קרה יותר מפעם אחת, או אפילו 10 פעמים.
ויש את המקרה של קסנדרה קלייר.

בהרבה מאוד מובנים קסנדרה היא יוצאת מגדר הרגיל. בין אם זה ביכולת המדהימה שלה לתאר דברים, בסגנון הכתיבה הייחודי שלה, הרעיונות שעוברים לה בראש לגבי העלילה וגם חוש ההומור המבריק שלה בספרים. כאילו, היי! סיימון ממש גאון בבדיחות. אם הדמות גאון, אז גם הסופר/ת גאון.
מסתבר שגם בעיניין של להעריץ מישהו היא יוצאת מגדר הרגיל. כן, כן, מיס קסנדרה קלייר, אני מעריץ אותך.

הספר הזה פשוט אדיר מכל בחינה שהיא. הכתיבה מדהימה, מצחיקה וכזאת שפשוט כיף לקרוא.
העלילה מקורית, סוחפת, מותחת ומפתיעה.

הייתי מספר לכם איך השגתי את הספר, אבל זה לא זיכרון נעים(אל תשאלו) אז אני לא אספר. תתמודדו P:

מעכשיו הביקורת תכלול כמה ספויילרים, היזהרו לכם. מוחעחעחעחעחע.

ספיילרו לי שבסוף מסתבר שקליירי וג'ייס לא אחים. אם יורשה לי להגיד, זה היה די צפוי.
גם כל הקטע של דם מלאכים/שדים, סבסטיאן/ג'ונתן/ג'ייס היה די ברור מההתחלה.
עדיין לא הבנתי מה הקטע של אות קין. טוב, אף אחד לא יעז לפגוע בו עכשיו, בלה בלה בלה. אבל מה הדברים הרעים שבאים עם זה? לא ברור. הרי קליירי עצמה ציינה שסיימון נראה אותו דבר בדיוק אחר כך.
ולעזאזל, מקס!! למה מקס מת?! צריך לקחת את סבסטיאן, לתלות אותו גבוה על עץ במהופך, לטפטף עליו טיפות של חומצה לאט ובזהירות שלא ימיסו בטעות את החבל, לקצוץ אותו בו זמנית לחתיכות קטנטנות עם סכין יפני ואז, כשהוא עוד בהכרה לזרוק אותו לאש! והכל בגלל שהוא הרג את מקס.

סוף ספויילר

בקיצור, אהבתי את הספר הזה. זה הספר הכי טוב בסדרה, וכמו שאמרתי זה הספר שגרם לי להעריץ את קסנדרה קלייר.
מי שלא קרא, שיקרא מיד. ומי שלא, מגיע לו נבוט בראש T_T