ביקורת ספרותית על משחק מכור מאת רם אורן
בזבוז של זמן

---

אזהרה- עשוי להכיל ספויילרים

תמיד רציתי לכתוב רשימה על ספר, בה אני אשבץ את הדמויות ל "דמויות אהובות", "דמויות שנואות" ו-"דמויות לא אהובות, אבל לא שנואות". הייתי עושה את זה עם הספר הזה, אבל פה אני לא מצליח למצוא דמויות שמתאימות להגדרה "דמויות אהובות", אז נצטרך להסתפק ברק שתי קבוצות; שנואות ולא שנואות.

דמויות שנואות:
בני הזוג הרפז- דן הרפז, השופט המחושב עד כדי שיגעון והקר. מי שהיה אמור להיות הגון אבל מוכן לשקר ולפגוע בכל אדם רק כדי להגיע להיות שופט בבית המשפט העליון. ולעומתו אשתו, נירה הרפז, מנהלת של חברת השקעה או משהו בסגנון שמגלגלת מיליונים בימים, שלא מסוגלת לשלוט בעצמה ומכיוון שלא מוצאת אהבה אצל בעלה מחפשת אותה אצל מאהבים שעם השנים רק הולכים ונעלמים. הייתי ממשיך לפרט על טמטומם, אבל זה כולל בתוכו גם כמה מילים שהדף וגם המחשב פשוט לא סובלים.

סיגל יצחק- אישה מוכה אך תמימה להחריד, שהתחילה לעבוד אצל בני הזוג הרפז בתור עוזרת(זותומרת, העוזרת של נירה. דן בקושי מביט בה פעם אחת לאורך כל הספר) ומואשמת בהמשך הספר ברצח של נירה.

שמעון יצחק- בעלה של סיגל. המכה. טוב, הוא פשוט מניאק אידיוט.

ראש הממשלה/שר המשפטים/שר הכלכלה/העו"ד זילברברג(אי אפשר היה למצוא לו שם נורמאלי יותר, לטובת האנושות בכללותה???)- הם הסיבה לכך שבאופן מוחלט הפסקתי להאמין בכך שיש טיפת הגינות בראשות המחוקקת/שופטת.

דמויות לא שנואות:
בעצם, כל השאר. אבל יש כל כך דמויות שאת רובם אתה פשוט *לא זוכר*. אני אתאר פשוט את הדמויות העיקריות.

עינת- בת השופט, חיילת בתחילת הספר, מתאהבת באוהד(בו מתאהבת גם אמא שלה. זה הפאקינג משולש אהבה הכי דוחה שקראתי עליו בחיים שלי.) ובגדול המסכנה-שאבא-שלה-ואמא-שלה-שונאים-אותה-והיא-לא-אשמה-כי-זה-בכלל-בגלל-שאבא-שלה-כל-כך-שמוק ובלה בלה בלה.

אוהד- לא משנה מה תגידו, הוא תמיד נראה לי כמו הדמות הכי עיקרית בספר. הוא אמור להיות החתיך-הגאון-שכולם-אוהבים, בעל-האינסוף-קסם-אישי.
*חושב רגע*
נו באמת. תעשו לי טובה! איפה לעזאזל מצאתם ספר עם דמות כזאת שבאמת הצליח? הוא אמור להיות פרפקט, אבל זה הופך אותו לפשוט דפוק. הייתי שם אותו בדמויות השנואות, אבל הוא פשוט נחמד מדי. הוא *בהחלט* דוחה אותי, אבל בכל זאת קשה לי לומר שאני לא מסכים איתו בהרבה מאוד דברים. אגב- זאת מילת השבח הכי טובה והיחידה שתוציאו ממני לגבי הדמות הזאת, או לגבי כל הספר בכללותו.

בועז- *מהרהר כמה שניות* אוך, לעזאזל. שכחתי מי זה.

זהו עם הדמויות, בגדול. כפי שאפשר להבין, קשה להכניס כל כך הרבה דמויות לספר שכזה בלי לקבל סבתוכה שלמה בראש, ורם אורן לא מצליח בזה. יש כל כך הרבה סיבוכים בסיפור שאולי הייתי אומר שרם אורן גאון שהוא הצליח להמציא עלילה שכזאת, אבל הכל נפתר אחר כך בכזאת קלות שזה הופך להיות משעמם. התגובות של הדמויות לא טיבעיות, וזה גורם לספר להיות עוד יותר גרוע. ציטוט של משהו ששירבטתי במחברת תוך כדי קריאה-"אני כבר בעמ' 170 ועדיין לא הגעתי לפואנטה. באלי לרצוח את הסופר."

הספר הזה הוא בזבוז של הקלוריות שאתם שורפים כשאתם הופכים את הדף. הוא בזבוז של האור שנופל על המילים ומוחזר לעיניים שלכם. הוא בזבוז עצים, דיו, הוא בזבוז של החשמל שעובר לכם במוח כשאתם חושבים אם לקחת אותו או לא.

» ביקורות נוספות של The dark dragon
» ביקורות נוספות על משחק מכור