ביקורת ספרותית על פרדוקס הזמן - ארטמיס פאול 6 - ארטמיס פאול #6 מאת אואן קולפר
ספר טוב

---

לקח לי הרבה זמן למצוא את הספר הזה.
הרבה זמן.
שאלתי אותו מחברה שלי- שהיא לא אוהבת ספרים גדולה, אבל כישרון השכנוע שלי הביא אותה להתאהב בסדרה- ואני קצת עצובה שאחרי כל הזמן הזה בכל זאת אין לי אותו על המדף. אפילו השביעי נמצא שם עכשיו. מדלג מחמש, ולוקח את מקומו של אחיו מספר השש.
בכל מקרה, אני פחות-או-יותר ידעתי למה לצפות מהספר הזה, אחרי ההמתנה הארוכה. אני מניחה שזה גרע קצת מהיופי של הספר, מההפתעה, אבל אני לא יכולה לעשות כלום לגבי זה.
בכל מקרה- אני אתחיל בביקורת עצמה. וכל מי שהספר לא נהרס לו עד עכשיו, אני מציעה לכם להפסיק לקרוא את הביקורת כאן ועכשיו.
להתראות!

אוקיי.
אפשר להתחיל.

בעיקרון, כל הספר הוא מרדף ארוך ומתיש אחרי למור.
הלמור, מסתבר, הוא מקור לתרופה שתרפא את אימא של ארטמיס ממחלה פייתית קשה כלשהי. אבל אז נודע לנו שגם אופאל מעורבת בעניין, אז ברור שזה שקר.
בפעם הראשונה במהלך הספרים, די שנאתי את ארטמיס המרושע (כלומר, מגיל שתיים עשרה ומטה). כנראה בגלל ש- למרבה האירוניה- הוא גבר על ארטמיס בן הארבע עשרה (או שאולי הוא נחשב בן שמונה עשרה בספר הזה? כל העניין של המסע בזמן מאוד מבלבל).
כך או כך, הם חוזרים בזמן בכל מקרה, כמה דברים משתבשים (ארטמיס כמעט נהרג על ידי גורילה. זה יכל להיות מפחיד, אם זה לא היה מגוחך) ודברים אחרים לוקחים תפנית מוזרה (השיער של ארטמיס, הנשיקה, הבור מלא הלהבות במקום בו התכנסו האנשים ששונאים חיות, ארטמיס מהעבר וארטמיס מההווה מתווכחים לגבי תווים, ארטמיס מהעבר הקופץ לעתיד). ואם לסכם- אפשר להגיד שבספר הזה מכל הסדרה היה הכי פחות הגיון. ולכן בין כל הטירוף, הוקל לי מהעניין שהפרדוקס מוביל לרצף זמן הגיוני. כבר ראיתי כמה סרטים בהם הגיבורים גילו הכל לגבי עתידם ושינו אותו לחלוטין, ובנוסף אפילו זכו להישאר עם המידע הזה.
ואתם יודעים מה יקרה אם ארטמיס קטן ומרושע ישיג ידע לגבי העתיד? דברים מסוכנים. דברים מסוכנים מאוד.

בכל מקרה, נראה כאילו מטרת הספר הזה היא להראות את השינוי שעבר ארטמיס בתור דמות
והשינוי שעבר ארטמיס די גדול.
ניסיתי להכחיש את המחשבה הזאת, לסרב לעובדה שאואן קולפר מציב לי מול העיניים. אני לא רוצה להיפרד מהגאון המרושע שזכינו לפגוש בספרים הראשונים. הוא היה דמות כל כך טובה, ואישיות כל כך יוצאת דופן. ופתאום הוא רוצה להפוך לאדם טוב. פתאום האנושיות שלו דורשת לפרוץ החוצה בפרץ של הורמונים ורגשות אשם.
ארטמיס התבגר.
בספר הזה זכינו לראות את זה בבירור.
בתחילת הסדרה, ארטמיס היה בודד ומתבודד. הוא לא נתן לאף אחד באמת להתקרב אליו ובמובן מסוים אפילו עם באטלר הוא העמיד פנים. הוא הודה בפני מינרווה בספר החמישי לגבי עניין הבדידות (היה אפשר לראות עד כמה הדמות שלו התפתחה בנקודה הזו רק בכך שהוא הציע לעזור למישהו ללא שום סיבות אנוכיות). הוא הופתע בשלב מסוים מהעובדה שיש לו חברים.
והם באמת אוהבים אותו. והם עזרו לו כל כך הרבה במהלך הסדרה, ושינו אותו לאדם טוב יותר.
וזה קצת עצוב. וקצת משמח.

למרות שקשה לי להודות בכך לפעמים, אני יודעת שספרי ארטמיס פאול לא מעולים. הרעיון של סרט אקשן הכתוב בתור ספר לא תמיד מסתדר, והכתיבה של אואן קולפר תמיד תהיה מקור לכמה בדיחות מטופשות או למצבים משונים של סכנת חיים (ראו למעלה את הדוגמה עם הגורילה). זאת סדרה לקהל צעיר יחסית למה שאני קוראת בדרך כלל, ולפעמים כואב לי להתייחס אליה ככה, בגלל שאני מאוד אוהבת את ארטמיס ואני מאוד אוהבת את הספרים. אבל- אני מאוד אוהבת את ארטמיס, ואני מאוד אוהבת את הספרים. אז כמובן שתמיד אוהב אותם.

» ביקורות נוספות של מגדת העתידות
» ביקורות נוספות על פרדוקס הזמן - ארטמיס פאול 6 - ארטמיס פאול #6