ביקורת ספרותית על נערי העורב מאת מגי סטיווטר
ספר טוב

---

ספויילרים. גם כמעט-ספויילר לגבי הספר השני.

התאהבתי בספר הזה ברגע שפתחתי אותו.
אני לא יודעת איך לתאר את ההרגשה הזאת, של אהבה. אני לא יודעת איך להסביר למה הספר הזה שימח אותי כל כך, ולמה הוא גרם לי לחייך כבר בפרק הראשון. אני לא מוצאת מילים לתאר עד כמה הפשטות המפתיעה של הספר המדהים הזה הפכה למשהו שאני כל כך אוהבת. ההסבר הכי פשוט שאני יכולה למצוא- גם אם אני אומרת את זה על כל ספר שאני אוהבת- זה שהספר הזה יפה. המילים, הדמויות, העלילה, המסתורין, הפנטזיה. הכל. הוא פשוט יפה.
חיכיתי לספר שאני יכולה לאהוב, ספר שאני יכולה להתמכר אליו, למילים שלו, לאווירה שלו. לנערי העורב יש אווירה כחולה-שחורה-סגולה, עם מעט ורוד וירוק בהיר מפוזרים על פני הדפים, בסיכות של בלו, בשולחן של גנזי, בעורב של רונאן.

התיאורים מקסימים, והדמויות כל כך רחבות ומלאות אופי. כל כך אמיתיות. והן משתלבות בעלילת פנטזיה מדהימה- גם אם מעט נמהרת מפעם לפעם- עם עצים שמדברים לטינית, השלד של נואה וחזרה לתחייה אחרי תגובה אלרגית חמורה לעקיצות דבורים.

בביקורת האחרונה שלי הערתי משהו לגבי זה שסופרי נוער לא יודעים איך לבנות דמויות ראשיות חזקות ואמינות, בעיקר בגלל שמשקיעים מאמץ מיותר בניסיון לגרום לאותה דמות ראשית להיראות מיוחדת, מסכנה או חשובה יותר משאר הדמויות.
בלו סרג'נט היא דוגמה נפלאה לדמות ראשית שנכתבה בצורה טובה. יש לה עבר משפחתי מעניין ולא ברור, מלווה איכשהו בכוחות גילוי עתידות שפסחו עליה; יש לה חוש אופנה מעורער שמתאפיין ביותר מדי סיכות ובגדים ממוחזרים; ויש לה אישיות חזקה ועצמאית וגישת "אני לא צריכה שום גבר בחיי", מה שלא מפתיע במיוחד אם מתחשבים בעובדה שהיא באה מבית מלא בנשים, ושסיפרו לה שוב ושוב שהיא תגרום למותו של אהוב ליבה ההיפותטי.
למרות שהכותרת "דמות ראשית" כתובה לה על המצח, היא לא מתנהגת כאילו הסיפור מתמקד בה. בלו פשוט מנסה לחיות את חייה, והיא מודעת לעובדה שהיא לא הדמות הראשית היחידה שהספר יכול להכיל.

אני חושבת שהפעמים היחידות בהן לא אהבתי את בלו היו כשהיא רק הצטרפה לחבורה של נערי העורב. אולי בגלל שהם כן העניקו לה יחס מיוחד, במידה מסוימת. אולי בגלל שהיא לא הייתה נחמדה לגנזי, שהיה הדמות האהובה עליי. אולי בגלל שהיא נקשרה והיללה את אדם, שלא היה הדמות האהובה עליי. אולי בגלל שהיא הייתה הבת היחידה שם, וזה אף פעם לא נגמר טוב.
אבל בסופו של דבר התרגלתי לנוכחות שלה עם שאר הבנים, והחברות שלהם הפכה למשהו שעמד ברקע. למרות שהייתי רוצה לראות עוד מהדינאמיקה ביניהם. היא לא ממש דיברה עם רונאן או נואה.

בעיקרון, כל הדמויות היו טובות. אפילו אדם, שאני שונאת מעמקי נשמתי, היה דמות טובה. העובדה שאני לא אוהבת אותו לא משנה את העובדה שיש בו עומק, ויש בו פגמים לצד כל הדברים הטובים. הוא כתוב טוב, בדיוק כמו כל שאר הדמויות, ונהניתי לקרוא את התיאורים שלו ועל מערכת היחסים שלו עם שאר הדמויות. הוא היה אנושי, וזה מה שחשוב.

מה שכן מפריע לי בנוגע לאדם, אם בכל זאת תתנו לי להתלונן טיפה, היא העובדה שאין לו שום כבוד לחברים שלו. הספר מנסה להוציא אותו באור טוב, עם סיפור רקע עצוב והשיחות עם רונאן וגנזי, אבל קיימת העובדה שמהרגע שהוא הופיע הוא לא אמר שום דבר נחמד על גנזי, רונאן או נואה. במהלך כל הספר הראשון קיוויתי שהוא יעיר משהו לגבי זה שגנזי הוא אדם טוב, או שהוא לפחות מבין שהכוונות שלו טובות, אבל מה ששמעתי בסופו של דבר היה "הו, גנזי, איזה חבר נוראי אתה, בגללך ובגלל רונאן אני לא גר עם אבא מכה יותר. אתה מציע לעזור לי עם הבעיות הכלכליות שלי כדי שלא אעביד את עצמי למוות? איך אתה מעז?"

אדם רואה את עצמו טוב יותר משאר הדמויות, כאילו העובדה שהוא בא ממשפחה ענייה הופכת אותו לחכם יותר או צודק יותר, או נותנת לו את הזכות לשפוט את החברים שלו על סמך הכסף שלהם. כלומר, גם רונאן מציג גישה דומה במקרים מסוימים, אבל זו בסך הכל מסכה, וגם היא לא מצליחה להסתיר את החיבה שלו לחברים שלו. גם אם בפרקים הראשונים הוא היה שקט ומאיים- שקוע בעצמו, במידה מסוימת- וגם אם השיחות שלו עם כמעט כל דמות כללו קללות ואדישות שאין לה סוף, הוא ידע להוריד את אותה מסכה כשהוא ראה את גנזי בוחן צרעה על החלון, או כששאל אותו אם ייקח גם אותו וגם את אדם כשימצא את המלך הרדום, שמשהו קרה והוא היה חייב להתחשב בעובדה שהאנשים האלה הם כמו המשפחה שלו והוא אוהב אותם יותר משהוא אוהב את עצמו.
בספר הראשון התייחסו אליו בתור "הכלב של גנזי", בגלל שגנזי לקח את מה שנשאר ממנו אחרי מות אביו ודאג שלא יכניס את עצמו לצרות. אילף אותו, אני מניחה. לרונאן לא היה אכפת מה חושבים עליו או איך קוראים לו, לא משנה עד כמה זה מעליב. בספר השני- ספויילרים, אני מניחה -קראו לגנזי "החברה של רונאן", בגלל שהדובר היה אידיוט (ושוביניסט, אם אני כבר נכנסת לזה). רונאן כעס ואיים לעזוב, בגלל שזה גנזי, וכשזה מגיע לגנזי הוא לא מוכן לסבול דברים כאלה.


מערכת היחסים שלו עם האחרים תוארה יותר בספר השני, בגלל שבלו לא הכירה אותו כל כך טוב בספר הראשון, בגלל שלא נואה ולא רונאן קיבלו נקודת מבט בספר הזה, ובגלל שאדם שכח שהוא ורונאן בכלל חברים. מה שכן, אם תרשו לי להתלונן עוד קצת, אפשר היה לראות שלרונאן אכפת מאדם בספר הזה. הוא הרביץ לאבא שלו אחרי שהוא הכה את אדם וכמעט נעצר אחרי שהם התקשרו למשטרה, עד שאדם החליט להגיש תלונה. אדם היה צריך להיות הרבה מעבר לאסיר תודה על מה שרונאן עשה בשבילו, אבל במקום להראות את זה הוא החליט לריב עם גנזי בגלל שהוא הציע לו לגור איתו ועם רונאן.
הא. אדם פאריש הוא בהחלט חבר טוב.

טוב, עכשיו שכבר עברנו על הדמויות, אני רוצה לדבר על הרומנטיקה.
הרבה מהקוראים (שראיתי, לפחות) התייחסו רק לחלק הרומנטי בספר, בין אם זאת מערכת היחסים הנוכחית של אדם ובלו, או זאת של בלו וגנזי שכנראה תגיע בשלב מאוחר יותר. זה די חבל, למען האמת. העלילה היא... טוב, היא כל הספר. המלך עם השם שאני לא יכולה לבטא או לאיית, המורה הדיכאוני שהחליט שהעולם לא שווה את זה, ההיעלמות המשונה של ניב וזהותו הלא ידועה של אבא של בלו- לדעתי כל זה הרבה יותר חשוב מהשאלה "עם מי בלו תהיה בסוף?"
כלומר, כן, כל סיפור הרקע שלה מביא אותה לנקודה בה היא תמצא מישהו שהיא אוהבת. כל הדיבורים הלא ברורים לגבי אהובה שימות אם היא תנשק אותו הם חלק גדול מהסיפור של בלו, אבל אני באופן אישי אפילו לא יכולה לדמיין אותה במערכת יחסים עם כל מה שקורה מסביב (וגם בלי קשר, אני מניחה. לקרוא עליה מחזיקה ידיים ומחבקת את אדם היה מוזר בשבילי. החיזיון איתה ועם גנזי היה מוזר אפילו יותר). בסופו של דבר הרגעים הרומנטיים יגיעו, ואני מצפה להם ומחכה להם, אבל כרגע הם לא רלוונטיים לסיפור.

למרות ש... כן, אני רוצה לראות איך הקטע עם בלו וגנזי הולך להסתדר בסוף. היא לועגת לו על בסיס יומי, והוא עסוק מדי בדבורים ובמלכים רדומים מכדי לחשוב על כל דבר אחר.



אין לי עוד מה לומר חוץ מזה שהספר הזה הוא ספר טוב. עם עלילה מעניינת ונושא מוזר, עם דמויות מגוונות בעלות אישיות רחבת אופקים שיגרמו לכם לשבת לבד עם הספר ולחשוב "כן, אני גאה בדמויות האלה. הן עברו כל כך הרבה, ואני ממש גאה בהן."
או, לפחות, ככה אני הרגשתי.

» ביקורות נוספות של מגדת העתידות
» ביקורות נוספות על נערי העורב