ביקורת ספרותית על טובי לולנס מאת טימותה דה-פומבל
ספר בסדר

---

אני לא הולכת לבקר את הספר על פי המסר שלו על טבע האדם או השמירה על הסביבה. למרות כל השאלות שהסופר מעלה, השואלות על העולם והיקום, הן לא מרשימות אותי אם הסיפור לא מסופר בצורה טובה.
וזה המצב בספר הזה.

קודם כל- טובי.
אני בת ארבע עשרה, וטובי בן שלוש עשרה. אני קרובה מספיק לגילו כדי להבטיח לכם שילד בן שלוש עשרה לא מתנהג ככה.
מבחינה מעשית הוא בהחלט בוגר מספיק, אבל צורת הכתיבה- שהיא בעצם גרסה מילולית לצורת המחשבה של טובי- מספרת דבר שונה לגמרי. קשה לי להסביר מה בדיוק הייתה הבעיה, אבל לא יכולתי לעבור פרק מבלי לעקם את האף בגלל הכתיבה הילדותית וההתנהגות המאולצת של טובי שיכולה רק להשתדל להיראות מציאותית.

הדבר השני שהפריע לי היה שנראה שטובי וקרוביו הם האנשים המוסריים היחידים בכל העץ. כאב לי לראות את הסופר משמיץ את הטבע האנושי עם כל האכזריות והשנאה חסרת כל הבסיס, כשכל הדמויות האחרות בספר היו חסרות כל מטרה אמיתית ומתקבלת על הדעת- חוץ מרוע.
אפשר לקחת לדוגמה את ג'ו מיטץ' שהורס את העץ בגלל שהוא אוהב ליצור חורים. הוא אוהב להרוס ולהשמיד. כך הציגו את זה בספר, כנראה בתור מטאפורה כלשהי ליסוד המין האנושי... אבל עדיין קשה לי לקבל את זה. בני אדם לא מחריבים, הם בונים. הם מתקדמים הלאה ולומדים מהמעשים שלהם.
כלומר... אני אדם אידיאליסטי למדי, אבל אני לא חושבת שמה שאני אומרת הוא חסר הגיון.

ובחזרה לספר עצמו.
אחרי שעברתי על הדמויות ועל צורת הכתיבה, אני חושבת שאספר על העלילה.
הרעיון מקורי ומעניין, וסדר הדברים הוא הגיוני ולא הזוי מדי או משונה מדי. העלילה משתלבת עם הכתיבה ויוצרת סיפור נחמד, אבל הזרימה שלו נקטעת כל כמה זמן בגלל התזמונים הגרועים של הסופר.
אני מתכוונת לזיכרונות של טובי מהענפים הנמוכים, מהמשפחה שלו ואלישה, כשרצף הסיפור פשוט נקטע. לחלק מהזיכרונות שהסופר בחר לספר לא היה בכלל קשר לנקודה שהוא רצה להבהיר, ואלה שכן היו חשובים בשביל רצף העלילה ובשביל העמקת הדמויות היה אפשר לספר בתחילת הספר או להכניס לתוך דיאלוג בין כמה דמויות (והיו חסרים רגעים של שיחה במהלך הספר. כמעט חצי ספר עבר מבלי שטובי פתח את פיו), או אפילו בתור מחשבה קצרה בין הרפתקה להרפתקה.
***

אלה היו עיקרי הדברים שיש לי לומר על הספר, אבל כמובן שאני לא יכולה להתעלם מהסוף של הספר, ששינה את הגישה שלי לטובי ולסיפור שלו במקצת.
אחרי שקראתי את הספר מתוך הרגשת חובה אחרי שחברה שלי נתנה לי לקרוא אותו בתור סוג של מתנת יום הולדת, ואחרי שלא ידעתי אם לאהוב אותו או לא, הגעתי לפרקים האחרונים.
לקראת סוף הספר הבנתי שטעיתי לגבי דמותו של טובי. הוא התבגר אחרי שהצטרף לקלופים, מבחינה פיזית ונפשית גם יחד, והאישיות שהתקשיתי לראות קודם לכן התפרצה על גבי הדפים. היה בו זעם, כעס ועצב יחד עם התחושה הנבגדת כשמצד שני הוא היה אותו נער עקשן ואופטימי שסירב לקבל את העובדה שהוא מתבגר.
יכול להיות שראש ירח היה זה שהביא את טובי להיפתח, או שהוא היה זה שהביא אותי לראות את מה שלא ראיתי בו קודם... אבל פתאום טובי נראה לי מציאותי יותר. כמו כל מתבגר אחר שהייתי פוגשת, כמו כל גיבור ראוי של ספר אהוב. כמו כל אדם שעבר כאב בחיים, כמו כל אחד שסירב לוותר.
קראתי את העמוד האחרון בנשימה עצורה.
הסוף הציל את הספר מהאכזבה שלי.
הסוף גרם לי לאהוב את טובי ואת ראש ירח, ולהתגאות באלישה וקולין וליאו בלו בתור הדמויות הטובות שהם.
ולמרות שאני לא יכולה להתעלם מהמגרעות של הספר, אני מוכנה לשכוח מהן לכמה שניות ולומר שהספר הזה לא היה נוראי כמו שהוא נראה לי בתחילתו.

» ביקורות נוספות של מגדת העתידות
» ביקורות נוספות על טובי לולנס