“ארטמיס פאול היקר נלחם בערך בכל העולם לפני הספר הזה, זכור לי שהוא נלחם בטרול, ילדה-גאון, גובלינים, שדים, וגם כן בכל מסדר הלפרקונים, כגון; סגן הולי שורט, פולי הקנטאור, והמפקד המחריד (והאהוב עלי!^^) ג'וליוס רות'. משום מה לא זכור לי שהוא נלחם בעצמו, ואני דיי בטוחה שזאת לא פאשלה של הזיכרון שלי. כן, ארטמיס עדיין לא התמודד מול עצמו, זה כנראה מה שהיה חסר - אז קולפר הגשים את זה בגדול. איזה מדהים זה שספרי ברירת מחדל הופכים לספרים שבזכותם קניתם את כל החבילה; איזה כיף שאתם מוצאים ספרים שרציתם לקרוא נצח! כבר כמה חודשים אני בונה על הספר הזה, מחפשת אותו בספרייה הצולעת עד מאוד שלי ולא מוצאת. לכן אני כל כך שמחה שמצאתי אותו. מצאתי אותו באוצר הזה שנקרא שבועה הספר בתל אביב. כמו שתיארתי בפירוט באחת הביקורות הקודמות שלי, מקום יפהפה. באתי לשם בשנית כדי להיפגש עם "כנרה", ולא התחרטתי. כמובן, איך אפשר? שלושה ספרים טובים בקנייה אחת זה נדיר. קדחת קריאה-כתיבה-יצירה כללית. ככה קוראים לזה. או אני קוראת לזה. אתה בא לקרוא ולא מסוגל, אם תמשיך, אתה עוד תקיא מתסכול. כשאתה בא לכתוב, אתה יכול להכריח את עצמך, אבל מה שיוצא מהכל גורם לך לעקם את האף ולרצות להקיא. אז הייתי מאוד משועממת בגלל הדברים האלו, העדפתי לחלות בקדחת המזגנים או משהו. מי היה מאמין שהצעה של אמא שלי תשחרר אותי מהכבלים הארורים האלו; היא הייתה מתוסכלת, עברה יום קשה ומתיש בעבודה. בלהט הרגע היא החליטה שנלך למסעדה. איזה חטא!! אז חבר שלה גורר אותנו לבית קפה, ואני, ביאושי, לוקחת את האייפון עם האוזניות-גידול (כמו שסבתא שלי אוהבת לקרוא להן) הענקיות שקניתי בכסף שסבתא עצמה נתנה לי ליום הולדת, ואת הספר הכי קרוב אליי כדי שלא אמות מדיבור יתר עם אח שלי. את שלב הכמעט הקאה עברתי בהתחלה, כשהכתיבה של קולפר הלמה לי בפרצוף ורצתה לגרום לי לבעוט בעצמי על טיפשותי. אבל אז, כשהספקתי לשקוע בספר... "אנג'ל." אח שלי. בואו נקרא לו דאדלי, בסדר? (כי שניהם ערסים^_^). "מה?" שאלתי, מקפידה להתעלם מהעובדה שהוא דקר את היד שלי עם האצבע שלו (התאמן לדבר האמיתי, עוד מעט הוא יעבור לסכינים, אתם תראו), ממשיכה לקרוא. "אנג'ל, תסתכלי עליי." "למה?" "ככה. שנייה, תראי." "לא בא לי." "נוו, בבקשה." "לא, עוד כמה דקות השמש תשקע ואז אני לא אראה כלום. אני רוצה לקרוא, חופר." "אנג'ל..." "תחזור לגלאקסי של אמא!" "אבל היא בפייסבוק." "הוו נו." ואז הסתכלתי והוא הראה לי סרטון מטומטם בגלאקסי של אמא ואיבדתי את האור ובכיתי הרבה -_- את הספר המשכתי לקרוא בבית, עם מוזיקה מהמחשב ברקע. ואז עשיתי את הצעד הבא לקראת השפעת הזאת שנקראת הפיכת-לילה-ליום: גיליתי שהבטן שלי מקרקרת והתגנבתי למטבח. זה לא היה כל כך הזוי אם השעה לא הייתה שתיים וחצי בלילה. בסופו של דבר הלכתי לישון בשלוש וחצי-ארבע בקירוב כשאני ממש מסוקרנת לגבי ההמשך. והיום סיימתי את הספר! אף פעם לא הייתי ידועה ביכולת שלי לסדר את הקריאה כמו שצריך על פי ימים והכל. אבל אני עדיין גאה בעצמי על הקריאה המהירה! אני חושבת שאם לזמרים השונים בחורות צועקות "תעשה לי ילד!", אז אני אבקש מקולפר, "אואן, תעשה לי ספר!! אעאעאע!!". אולי הסופרים שלנו לא ניחנו במראה מהולל, אבל מה שכן, הם טובים בכתיבה. קולפר ענק! הוא כותב בקלילות מסקרנת ובשפה גבוהה-נינוחה שלא יכולה לא לסחוב אותך! ארטמיס הוא דמות אדירה; רמאי לא קטן, זה נכון, אבל הוא כל כך מדהים שאי אפשר לא לאהוב אותו! והולי, פשוט שלמות. אני ממש אוהבת את האלפית הזאת! פשוט כיף להיכנס לבלבול רגשות אחרי ספרים של קולפר. אף פעם לא מספיק ואף פעם לא נמאס. העלילה מדהימה; קולחת. קולפר מגולל את סיפורה של ניסויי החלמה באמו החולה של ארטמיס ומראה לנו לאט לאט כל חלק וחלק בפרדוקס הזמן שארטמיס סחב אותנו אליו. כל פיסה מראה בגאוניות מסחררת וארטמיס הגאון הקטן אדיר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! וואו, אני לא יכולה לנשום, הספר הזה מדהים. אני לא מאמינה שלא ספיילרתי כל הביקורת הזאת!! O_O האמת שציפיתי שאני לא אפסיק לספיילר, אבל מה שיהיה. לסיכום; כתיבה - מעולה. עלילה - אדירה. דמויות - O.O *חסרת מילים. בעצם, לא חסרת מילים* באטלר, אתה אדיר!! אז אני צריכה לקרוא ספר שאני פוחדת לקרוא. תאחלו לי בהצלחה *_*”

“לקח לי הרבה זמן למצוא את הספר הזה. הרבה זמן. שאלתי אותו מחברה שלי- שהיא לא אוהבת ספרים גדולה, אבל כישרון השכנוע שלי הביא אותה להתאהב בסדרה- ואני קצת עצובה שאחרי כל הזמן הזה בכל זאת אין לי אותו על המדף. אפילו השביעי נמצא שם עכשיו. מדלג מחמש, ולוקח את מקומו של אחיו מספר השש. בכל מקרה, אני פחות-או-יותר ידעתי למה לצפות מהספר הזה, אחרי ההמתנה הארוכה. אני מניחה שזה גרע קצת מהיופי של הספר, מההפתעה, אבל אני לא יכולה לעשות כלום לגבי זה. בכל מקרה- אני אתחיל בביקורת עצמה. וכל מי שהספר לא נהרס לו עד עכשיו, אני מציעה לכם להפסיק לקרוא את הביקורת כאן ועכשיו. להתראות! אוקיי. אפשר להתחיל. בעיקרון, כל הספר הוא מרדף ארוך ומתיש אחרי למור. הלמור, מסתבר, הוא מקור לתרופה שתרפא את אימא של ארטמיס ממחלה פייתית קשה כלשהי. אבל אז נודע לנו שגם אופאל מעורבת בעניין, אז ברור שזה שקר. בפעם הראשונה במהלך הספרים, די שנאתי את ארטמיס המרושע (כלומר, מגיל שתיים עשרה ומטה). כנראה בגלל ש- למרבה האירוניה- הוא גבר על ארטמיס בן הארבע עשרה (או שאולי הוא נחשב בן שמונה עשרה בספר הזה? כל העניין של המסע בזמן מאוד מבלבל). כך או כך, הם חוזרים בזמן בכל מקרה, כמה דברים משתבשים (ארטמיס כמעט נהרג על ידי גורילה. זה יכל להיות מפחיד, אם זה לא היה מגוחך) ודברים אחרים לוקחים תפנית מוזרה (השיער של ארטמיס, הנשיקה, הבור מלא הלהבות במקום בו התכנסו האנשים ששונאים חיות, ארטמיס מהעבר וארטמיס מההווה מתווכחים לגבי תווים, ארטמיס מהעבר הקופץ לעתיד). ואם לסכם- אפשר להגיד שבספר הזה מכל הסדרה היה הכי פחות הגיון. ולכן בין כל הטירוף, הוקל לי מהעניין שהפרדוקס מוביל לרצף זמן הגיוני. כבר ראיתי כמה סרטים בהם הגיבורים גילו הכל לגבי עתידם ושינו אותו לחלוטין, ובנוסף אפילו זכו להישאר עם המידע הזה. ואתם יודעים מה יקרה אם ארטמיס קטן ומרושע ישיג ידע לגבי העתיד? דברים מסוכנים. דברים מסוכנים מאוד. בכל מקרה, נראה כאילו מטרת הספר הזה היא להראות את השינוי שעבר ארטמיס בתור דמות והשינוי שעבר ארטמיס די גדול. ניסיתי להכחיש את המחשבה הזאת, לסרב לעובדה שאואן קולפר מציב לי מול העיניים. אני לא רוצה להיפרד מהגאון המרושע שזכינו לפגוש בספרים הראשונים. הוא היה דמות כל כך טובה, ואישיות כל כך יוצאת דופן. ופתאום הוא רוצה להפוך לאדם טוב. פתאום האנושיות שלו דורשת לפרוץ החוצה בפרץ של הורמונים ורגשות אשם. ארטמיס התבגר. בספר הזה זכינו לראות את זה בבירור. בתחילת הסדרה, ארטמיס היה בודד ומתבודד. הוא לא נתן לאף אחד באמת להתקרב אליו ובמובן מסוים אפילו עם באטלר הוא העמיד פנים. הוא הודה בפני מינרווה בספר החמישי לגבי עניין הבדידות (היה אפשר לראות עד כמה הדמות שלו התפתחה בנקודה הזו רק בכך שהוא הציע לעזור למישהו ללא שום סיבות אנוכיות). הוא הופתע בשלב מסוים מהעובדה שיש לו חברים. והם באמת אוהבים אותו. והם עזרו לו כל כך הרבה במהלך הסדרה, ושינו אותו לאדם טוב יותר. וזה קצת עצוב. וקצת משמח. למרות שקשה לי להודות בכך לפעמים, אני יודעת שספרי ארטמיס פאול לא מעולים. הרעיון של סרט אקשן הכתוב בתור ספר לא תמיד מסתדר, והכתיבה של אואן קולפר תמיד תהיה מקור לכמה בדיחות מטופשות או למצבים משונים של סכנת חיים (ראו למעלה את הדוגמה עם הגורילה). זאת סדרה לקהל צעיר יחסית למה שאני קוראת בדרך כלל, ולפעמים כואב לי להתייחס אליה ככה, בגלל שאני מאוד אוהבת את ארטמיס ואני מאוד אוהבת את הספרים. אבל- אני מאוד אוהבת את ארטמיס, ואני מאוד אוהבת את הספרים. אז כמובן שתמיד אוהב אותם.”

“טוב, בספר החמישי כמה עמודים לסוף המשכתי לקרוא, כי הייתי במתח, את הילדון שנרדם בחיכי, באמתלה שאני קורא את הסדרה רק בעבורו, בהמלצת אחיו הבכור, הנחתי בעדינות במיטה, וגמעתי בנשימה אחת את 20 הדפים האחרונים. בספר השישי בסידרה, הוא נרדם בעמוד 140, ואני המשכתי עד 360 לבד. עכשיו אני ממשיך לקרוא אתו, בקצב שלו, שזה בעליל לא קצב הקריאה שהעלילות התזזיתיות של פאול מכתיבות. אני חושב שאני כבר בשל להגיד שאני קורא את הספרים להנאתי, גם אחרי שהוא נרדם, גם כשהוא תקוע באייפוד במשחק כדורגל טיפשי (בעיקר נגיחות, גרפיקה של קומודור 64). התמכרתי לארטמיס פאול, והוא כבר נהיה בנאדם, אל תשאלו. המזימות נהיות מסובכות, מי אמר פרדוקוס זמן ולא קיבל. זוכרים את מייקל ג'יי פוקס מציל את מקפליי מדריסה, ואז אימא של מרטי מתאהבת במרטי במקום באביו הנבעך ובכך נראה שמרטי חורץ את גורלו ואט אט הוא ואחיו נעלמים מהתמונה, המשפחתית. בשיר Jonny be good הוא בקושי מצליח לנגן לרגע כשמקפלי שוב מאבד חוט שדרה. מזל שדר' אמט בראון מסביר לנו את פרדוקס הזמן.... אז אם אתם חושבים שזו תסבוכת... חכו שתקראו את השישי בסידרת ארטמיס פאול... כיף של ספר. והשביעי כבר על המדף... רק שאני צריך להשלים את הפרדוקוס עם האפרוח, ולהסביר לו את פרדוקס הזמן. אני מת על השאלות שלו... ממליץ בסוף מתמכרים.”

“ברשימת ה"דברים שאני לא קונה" אפשר למצוא גם את הפריט הבא: סופים מעצבנים של ספרים, כמו "והכל היה חלום", "אבל זה כבר סיפור אחר", "והם חיו בעושר ואושר עד עצם היום הזה" (אפילו שקשה להימנע מסוף זה). ארטמיס פאול-פרדוקס הזמן הוא ספר שאני לא קונה את העלילה שלו. אבל אנחנו מקדימים את המאוחר. לאט, "מילים". טוב, אז ארטמיס פאול עבר לצד הטוב וכל פעולותיו חוקיות וכו'. סרן הולי שורט ופולי הקנטאור כבר לא מבקרים אותו לעיתים תכופות. אבל אז, כמובן, העניינים מסתבכים. אמא של ארטמיס נופלת למשכב, ואין שום תרופה למחלתה. חוץ מאחת... מתברר שארטמיס בעצמו גרם (בעקיפין) להפסקת ייצור התרופה של אמו. רמז למבינים בסדרה: למור. הכל מתגלגל איכשהו למסע בזמן, אופאל קובוי צצה לכמה פרקים וארטמיס פאול הצעיר עושה בעיות. עלילת ארטמיס פאול טיפוסית. אז מה יש לא לאהוב? נכון, ארטמיס פאול הוא גאון. אבל אני לא קונה את העובדה שהוא חוזה מהלכים מראש. איך הוא יכול לדעת שאופאל קובוי קשורה לעניין? איך הוא יכול לדעת בדיוק מה יקרה? יש לי תחושה שלגאונות של ארטמיס יש כאן פחות השפעה. יש לי תחושה שזה תרגיל מלוכלך של אואן קולפר, תרגיל שפוטר אותו מלכתוב סוף ראוי לסיפור. כמה נוח, ארטמיס חזה את הכל מראש, הכל הסתדר על מקומו בשלום הודות לתכנית המדהימה שלו ואואן קולפר מרוצה. נקודות אור: הולי שורט. הדמות שלה הופכת לחזקה יותר, מובנת יותר ומשתלבת טוב יותר עם ארטמיס. פשוט תענוג לראות אותה מתבגרת. אנחנו זוכים ללמוד על אמא שלה ועל רגעיה האחרונים. על לימודיה באקדמיה. אנחנו זוכים להכיר את סרן הולי שורט מקרוב. לסיכום: ספר טוב כדי להעביר את הזמן. לא חובה אם אתם לא מכורים. הבהרה קצרה: עבר זמן רב מאז שקראתי את הספרים הקודמים בסדרת ארטמיס פאול, כך שיכול להיות ששגיתי בפרטים כלשהם.”

“ארטמיס פאול היקר נלחם בערך בכל העולם לפני הספר הזה, זכור לי שהוא נלחם בטרול, ילדה-גאון, גובלינים, שדים, וגם כן בכל מסדר הלפרקונים, כגון; סגן הולי שורט, פולי הקנטאור, והמפקד המחריד (והאהוב עלי!^^) ג'וליוס רות'. משום מה לא זכור לי שהוא נלחם בעצמו, ואני דיי בטוחה שזאת לא פאשלה של הזיכרון שלי. כן, ארטמיס עדיין לא התמודד מול עצמו, זה כנראה מה שהיה חסר - אז קולפר הגשים את זה בגדול. איזה מדהים זה שספרי ברירת מחדל הופכים לספרים שבזכותם קניתם את כל החבילה; איזה כיף שאתם מוצאים ספרים שרציתם לקרוא נצח! כבר כמה חודשים אני בונה על הספר הזה, מחפשת אותו בספרייה הצולעת עד מאוד שלי ולא מוצאת. לכן אני כל כך שמחה שמצאתי אותו. מצאתי אותו באוצר הזה שנקרא שבועה הספר בתל אביב. כמו שתיארתי בפירוט באחת הביקורות הקודמות שלי, מקום יפהפה. באתי לשם בשנית כדי להיפגש עם "כנרה", ולא התחרטתי. כמובן, איך אפשר? שלושה ספרים טובים בקנייה אחת זה נדיר. קדחת קריאה-כתיבה-יצירה כללית. ככה קוראים לזה. או אני קוראת לזה. אתה בא לקרוא ולא מסוגל, אם תמשיך, אתה עוד תקיא מתסכול. כשאתה בא לכתוב, אתה יכול להכריח את עצמך, אבל מה שיוצא מהכל גורם לך לעקם את האף ולרצות להקיא. אז הייתי מאוד משועממת בגלל הדברים האלו, העדפתי לחלות בקדחת המזגנים או משהו. מי היה מאמין שהצעה של אמא שלי תשחרר אותי מהכבלים הארורים האלו; היא הייתה מתוסכלת, עברה יום קשה ומתיש בעבודה. בלהט הרגע היא החליטה שנלך למסעדה. איזה חטא!! אז חבר שלה גורר אותנו לבית קפה, ואני, ביאושי, לוקחת את האייפון עם האוזניות-גידול (כמו שסבתא שלי אוהבת לקרוא להן) הענקיות שקניתי בכסף שסבתא עצמה נתנה לי ליום הולדת, ואת הספר הכי קרוב אליי כדי שלא אמות מדיבור יתר עם אח שלי. את שלב הכמעט הקאה עברתי בהתחלה, כשהכתיבה של קולפר הלמה לי בפרצוף ורצתה לגרום לי לבעוט בעצמי על טיפשותי. אבל אז, כשהספקתי לשקוע בספר... "אנג'ל." אח שלי. בואו נקרא לו דאדלי, בסדר? (כי שניהם ערסים^_^). "מה?" שאלתי, מקפידה להתעלם מהעובדה שהוא דקר את היד שלי עם האצבע שלו (התאמן לדבר האמיתי, עוד מעט הוא יעבור לסכינים, אתם תראו), ממשיכה לקרוא. "אנג'ל, תסתכלי עליי." "למה?" "ככה. שנייה, תראי." "לא בא לי." "נוו, בבקשה." "לא, עוד כמה דקות השמש תשקע ואז אני לא אראה כלום. אני רוצה לקרוא, חופר." "אנג'ל..." "תחזור לגלאקסי של אמא!" "אבל היא בפייסבוק." "הוו נו." ואז הסתכלתי והוא הראה לי סרטון מטומטם בגלאקסי של אמא ואיבדתי את האור ובכיתי הרבה -_- את הספר המשכתי לקרוא בבית, עם מוזיקה מהמחשב ברקע. ואז עשיתי את הצעד הבא לקראת השפעת הזאת שנקראת הפיכת-לילה-ליום: גיליתי שהבטן שלי מקרקרת והתגנבתי למטבח. זה לא היה כל כך הזוי אם השעה לא הייתה שתיים וחצי בלילה. בסופו של דבר הלכתי לישון בשלוש וחצי-ארבע בקירוב כשאני ממש מסוקרנת לגבי ההמשך. והיום סיימתי את הספר! אף פעם לא הייתי ידועה ביכולת שלי לסדר את הקריאה כמו שצריך על פי ימים והכל. אבל אני עדיין גאה בעצמי על הקריאה המהירה! אני חושבת שאם לזמרים השונים בחורות צועקות "תעשה לי ילד!", אז אני אבקש מקולפר, "אואן, תעשה לי ספר!! אעאעאע!!". אולי הסופרים שלנו לא ניחנו במראה מהולל, אבל מה שכן, הם טובים בכתיבה. קולפר ענק! הוא כותב בקלילות מסקרנת ובשפה גבוהה-נינוחה שלא יכולה לא לסחוב אותך! ארטמיס הוא דמות אדירה; רמאי לא קטן, זה נכון, אבל הוא כל כך מדהים שאי אפשר לא לאהוב אותו! והולי, פשוט שלמות. אני ממש אוהבת את האלפית הזאת! פשוט כיף להיכנס לבלבול רגשות אחרי ספרים של קולפר. אף פעם לא מספיק ואף פעם לא נמאס. העלילה מדהימה; קולחת. קולפר מגולל את סיפורה של ניסויי החלמה באמו החולה של ארטמיס ומראה לנו לאט לאט כל חלק וחלק בפרדוקס הזמן שארטמיס סחב אותנו אליו. כל פיסה מראה בגאוניות מסחררת וארטמיס הגאון הקטן אדיר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! וואו, אני לא יכולה לנשום, הספר הזה מדהים. אני לא מאמינה שלא ספיילרתי כל הביקורת הזאת!! O_O האמת שציפיתי שאני לא אפסיק לספיילר, אבל מה שיהיה. לסיכום; כתיבה - מעולה. עלילה - אדירה. דמויות - O.O *חסרת מילים. בעצם, לא חסרת מילים* באטלר, אתה אדיר!! אז אני צריכה לקרוא ספר שאני פוחדת לקרוא. תאחלו לי בהצלחה *_*”

“לקח לי הרבה זמן למצוא את הספר הזה. הרבה זמן. שאלתי אותו מחברה שלי- שהיא לא אוהבת ספרים גדולה, אבל כישרון השכנוע שלי הביא אותה להתאהב בסדרה- ואני קצת עצובה שאחרי כל הזמן הזה בכל זאת אין לי אותו על המדף. אפילו השביעי נמצא שם עכשיו. מדלג מחמש, ולוקח את מקומו של אחיו מספר השש. בכל מקרה, אני פחות-או-יותר ידעתי למה לצפות מהספר הזה, אחרי ההמתנה הארוכה. אני מניחה שזה גרע קצת מהיופי של הספר, מההפתעה, אבל אני לא יכולה לעשות כלום לגבי זה. בכל מקרה- אני אתחיל בביקורת עצמה. וכל מי שהספר לא נהרס לו עד עכשיו, אני מציעה לכם להפסיק לקרוא את הביקורת כאן ועכשיו. להתראות! אוקיי. אפשר להתחיל. בעיקרון, כל הספר הוא מרדף ארוך ומתיש אחרי למור. הלמור, מסתבר, הוא מקור לתרופה שתרפא את אימא של ארטמיס ממחלה פייתית קשה כלשהי. אבל אז נודע לנו שגם אופאל מעורבת בעניין, אז ברור שזה שקר. בפעם הראשונה במהלך הספרים, די שנאתי את ארטמיס המרושע (כלומר, מגיל שתיים עשרה ומטה). כנראה בגלל ש- למרבה האירוניה- הוא גבר על ארטמיס בן הארבע עשרה (או שאולי הוא נחשב בן שמונה עשרה בספר הזה? כל העניין של המסע בזמן מאוד מבלבל). כך או כך, הם חוזרים בזמן בכל מקרה, כמה דברים משתבשים (ארטמיס כמעט נהרג על ידי גורילה. זה יכל להיות מפחיד, אם זה לא היה מגוחך) ודברים אחרים לוקחים תפנית מוזרה (השיער של ארטמיס, הנשיקה, הבור מלא הלהבות במקום בו התכנסו האנשים ששונאים חיות, ארטמיס מהעבר וארטמיס מההווה מתווכחים לגבי תווים, ארטמיס מהעבר הקופץ לעתיד). ואם לסכם- אפשר להגיד שבספר הזה מכל הסדרה היה הכי פחות הגיון. ולכן בין כל הטירוף, הוקל לי מהעניין שהפרדוקס מוביל לרצף זמן הגיוני. כבר ראיתי כמה סרטים בהם הגיבורים גילו הכל לגבי עתידם ושינו אותו לחלוטין, ובנוסף אפילו זכו להישאר עם המידע הזה. ואתם יודעים מה יקרה אם ארטמיס קטן ומרושע ישיג ידע לגבי העתיד? דברים מסוכנים. דברים מסוכנים מאוד. בכל מקרה, נראה כאילו מטרת הספר הזה היא להראות את השינוי שעבר ארטמיס בתור דמות והשינוי שעבר ארטמיס די גדול. ניסיתי להכחיש את המחשבה הזאת, לסרב לעובדה שאואן קולפר מציב לי מול העיניים. אני לא רוצה להיפרד מהגאון המרושע שזכינו לפגוש בספרים הראשונים. הוא היה דמות כל כך טובה, ואישיות כל כך יוצאת דופן. ופתאום הוא רוצה להפוך לאדם טוב. פתאום האנושיות שלו דורשת לפרוץ החוצה בפרץ של הורמונים ורגשות אשם. ארטמיס התבגר. בספר הזה זכינו לראות את זה בבירור. בתחילת הסדרה, ארטמיס היה בודד ומתבודד. הוא לא נתן לאף אחד באמת להתקרב אליו ובמובן מסוים אפילו עם באטלר הוא העמיד פנים. הוא הודה בפני מינרווה בספר החמישי לגבי עניין הבדידות (היה אפשר לראות עד כמה הדמות שלו התפתחה בנקודה הזו רק בכך שהוא הציע לעזור למישהו ללא שום סיבות אנוכיות). הוא הופתע בשלב מסוים מהעובדה שיש לו חברים. והם באמת אוהבים אותו. והם עזרו לו כל כך הרבה במהלך הסדרה, ושינו אותו לאדם טוב יותר. וזה קצת עצוב. וקצת משמח. למרות שקשה לי להודות בכך לפעמים, אני יודעת שספרי ארטמיס פאול לא מעולים. הרעיון של סרט אקשן הכתוב בתור ספר לא תמיד מסתדר, והכתיבה של אואן קולפר תמיד תהיה מקור לכמה בדיחות מטופשות או למצבים משונים של סכנת חיים (ראו למעלה את הדוגמה עם הגורילה). זאת סדרה לקהל צעיר יחסית למה שאני קוראת בדרך כלל, ולפעמים כואב לי להתייחס אליה ככה, בגלל שאני מאוד אוהבת את ארטמיס ואני מאוד אוהבת את הספרים. אבל- אני מאוד אוהבת את ארטמיס, ואני מאוד אוהבת את הספרים. אז כמובן שתמיד אוהב אותם.”

“טוב, בספר החמישי כמה עמודים לסוף המשכתי לקרוא, כי הייתי במתח, את הילדון שנרדם בחיכי, באמתלה שאני קורא את הסדרה רק בעבורו, בהמלצת אחיו הבכור, הנחתי בעדינות במיטה, וגמעתי בנשימה אחת את 20 הדפים האחרונים. בספר השישי בסידרה, הוא נרדם בעמוד 140, ואני המשכתי עד 360 לבד. עכשיו אני ממשיך לקרוא אתו, בקצב שלו, שזה בעליל לא קצב הקריאה שהעלילות התזזיתיות של פאול מכתיבות. אני חושב שאני כבר בשל להגיד שאני קורא את הספרים להנאתי, גם אחרי שהוא נרדם, גם כשהוא תקוע באייפוד במשחק כדורגל טיפשי (בעיקר נגיחות, גרפיקה של קומודור 64). התמכרתי לארטמיס פאול, והוא כבר נהיה בנאדם, אל תשאלו. המזימות נהיות מסובכות, מי אמר פרדוקוס זמן ולא קיבל. זוכרים את מייקל ג'יי פוקס מציל את מקפליי מדריסה, ואז אימא של מרטי מתאהבת במרטי במקום באביו הנבעך ובכך נראה שמרטי חורץ את גורלו ואט אט הוא ואחיו נעלמים מהתמונה, המשפחתית. בשיר Jonny be good הוא בקושי מצליח לנגן לרגע כשמקפלי שוב מאבד חוט שדרה. מזל שדר' אמט בראון מסביר לנו את פרדוקס הזמן.... אז אם אתם חושבים שזו תסבוכת... חכו שתקראו את השישי בסידרת ארטמיס פאול... כיף של ספר. והשביעי כבר על המדף... רק שאני צריך להשלים את הפרדוקוס עם האפרוח, ולהסביר לו את פרדוקס הזמן. אני מת על השאלות שלו... ממליץ בסוף מתמכרים.”

“ברשימת ה"דברים שאני לא קונה" אפשר למצוא גם את הפריט הבא: סופים מעצבנים של ספרים, כמו "והכל היה חלום", "אבל זה כבר סיפור אחר", "והם חיו בעושר ואושר עד עצם היום הזה" (אפילו שקשה להימנע מסוף זה). ארטמיס פאול-פרדוקס הזמן הוא ספר שאני לא קונה את העלילה שלו. אבל אנחנו מקדימים את המאוחר. לאט, "מילים". טוב, אז ארטמיס פאול עבר לצד הטוב וכל פעולותיו חוקיות וכו'. סרן הולי שורט ופולי הקנטאור כבר לא מבקרים אותו לעיתים תכופות. אבל אז, כמובן, העניינים מסתבכים. אמא של ארטמיס נופלת למשכב, ואין שום תרופה למחלתה. חוץ מאחת... מתברר שארטמיס בעצמו גרם (בעקיפין) להפסקת ייצור התרופה של אמו. רמז למבינים בסדרה: למור. הכל מתגלגל איכשהו למסע בזמן, אופאל קובוי צצה לכמה פרקים וארטמיס פאול הצעיר עושה בעיות. עלילת ארטמיס פאול טיפוסית. אז מה יש לא לאהוב? נכון, ארטמיס פאול הוא גאון. אבל אני לא קונה את העובדה שהוא חוזה מהלכים מראש. איך הוא יכול לדעת שאופאל קובוי קשורה לעניין? איך הוא יכול לדעת בדיוק מה יקרה? יש לי תחושה שלגאונות של ארטמיס יש כאן פחות השפעה. יש לי תחושה שזה תרגיל מלוכלך של אואן קולפר, תרגיל שפוטר אותו מלכתוב סוף ראוי לסיפור. כמה נוח, ארטמיס חזה את הכל מראש, הכל הסתדר על מקומו בשלום הודות לתכנית המדהימה שלו ואואן קולפר מרוצה. נקודות אור: הולי שורט. הדמות שלה הופכת לחזקה יותר, מובנת יותר ומשתלבת טוב יותר עם ארטמיס. פשוט תענוג לראות אותה מתבגרת. אנחנו זוכים ללמוד על אמא שלה ועל רגעיה האחרונים. על לימודיה באקדמיה. אנחנו זוכים להכיר את סרן הולי שורט מקרוב. לסיכום: ספר טוב כדי להעביר את הזמן. לא חובה אם אתם לא מכורים. הבהרה קצרה: עבר זמן רב מאז שקראתי את הספרים הקודמים בסדרת ארטמיס פאול, כך שיכול להיות ששגיתי בפרטים כלשהם.”