ביקורת ספרותית על תחושה של סוף מאת ג'וליאן בארנס
ספר מעולה

---

תקופת יובש של כמה חודשים שבה שום ספר שלקחתי ליד לא תפס אותי. הכל שיעמם, עצבן, דחף אותי לזרועות העיתון או האינטרנט. והנה רצף של ספרים נהדרים בזה אחר זה. עד כדי כך שאני כבר כמעט גומרת לקרוא את השלישי ורק עכשיו כותבת על הראשון.
וזה הראשון: "תחושה של סוף" של ג'וליאן בארנס, סופר מצויין (נהניתי מאוד מ"ארתור וג'ורג'", וכעת ארוץ להכניס עוד ספרים שלו לרשימת המבוקשים שלי).
אדם בגיל העמידה (לא נגיד "זקן", כי הוא מבוגר ממני רק במעט!) נזכר בחייו, ומתאר את תקופת הנעורים ואת תחילת החיים הבוגרים. חברים, אהבות, מין, לימודים, אכזבות... רגיל וסטנדרטי. והנה, לאחר שנים, הוא זוכה לקבל עדות אמיתית מרגע סוער בתקופה ההיא. לא נספר יותר, כדי לא לקלקל. העדות הזו מעמידה בסימן שאלה את כל מה שזכר וסיפר לעצמו. (ואני נזכרת ב"תש"ח" של יורם קניוק, כאשר הוא תוהה שוב ושוב מה באמת קרה שם, ומה רק נדמה לו).
בארנס מגלם את התרבות הבריטית במיטבה: אירוניה דקה, חוש הומור יבשושי במקצת, ציטוטים ואמרות שפר מפוזרים בנון-שלנטיות. כתיבתו תמציתית, והוא לא חושש לאתגר את הקוראים. דווקא בניגוד למה שכתבו חלק מהמבקרים כאן, לדעתי הספר אינו קשה לקריאה. אני בלעתי אותו בכמה ימים. אבל, רגע? מה באמת קרה כאן? מה הוא מנסה להגיד לנו? נקרא שוב את העמודים האחרונים ונבין עוד קצת, ואז עוד קצת. ועדיין הספר נגמר מהר מדי (למה דווקא הטובים נגמרים כל כך מהר?)

» ביקורות נוספות של כרמיתה
» ביקורות נוספות על תחושה של סוף