ביקורת ספרותית על כולנו בני חלוף - וסיפורים אחרים של פסיכותרפיה מאת ארווין יאלום
ספר בסדר

---

לרגל פרישה מהעבודה, כמה ממוקירי זכרי בחרו לתת לי ספרים במתנה. איזה כיף.
חלק החלפתי, מודה. כי קראתי כבר, או שידעתי שלא אוהב, ובמקרה אחד אפילו קיבלתי את אותו ספר משני אנשים שונים!
את ארווין יאלום החלטתי כבר בעבר שלא אקרא שוב. מיציתי. (לא כולל ספרות מקצועית! הספר שלו על קבוצות הוא מהטובים).
אבל עם כל הסימליות בנושא הספר, ומתוך ידיעה שהקריאה תהיה קולחת, החלטתי ש - יאללה.
והנה תקציר החדשות: ללא שינוי מהספרים הקודמים.
ובהרחבה:
אני מאמינה שיאלום מטפל טוב. ושהוא יודע לכתוב. וגם שיש לו יכולת להתבוננות עצמית, מה שקוראים היום רפלקציה.
רק שני דברים קטנים.
אחד - כנראה שעוד לא נולד המנאייק שיכול לכתוב שוב ושוב על טיפולים ומטופלים בלי לחזור על עצמו, בלי ליפול על שטנצים, בלי להתאהב בעצמו ובלי להאדיר את כשרונו. טוב, אולי נולד. אבל יאלום הוא לא כזה. יש לו אגו, בהחלט. ומוסר ההשכל מרוב הסיפורים הוא שהוא חכם, בעל ידע רחב, צנוע, נכון - לא חף מטעויות, אבל מה? מפורסם, יוקרתי ויקרן.
שני - חייבים להסביר ליאלום (טוב, אולי לא חייבים. בגילו, שייהנה, למה לא) שלא כל מי שכותב ספרים הוא "סופר". יש ליאלום תובנות ופואנטות, אבל הספרים שלו מגוייסים ולכן חסרי ערך אמנותי. "כשניטשה בכה" ריתק אותי, אבל ספרות גדולה זאת בטח לא. "הריפוי של שופנהאואר" עוד פחות טוב, ו"בעיית שפינוזה" כנ"ל. (יחסית לאחת שלא קוראת את יאלום, קראתי כמעט את כל הספרים שלו).
עם הכל - אם עדיין לא קראתם שום דבר של יאלום, עשו לעצמכם טובה וקחו ספר או שניים ליד. והסתפקו בכך.

» ביקורות נוספות של כרמיתה
» ביקורות נוספות על כולנו בני חלוף - וסיפורים אחרים של פסיכותרפיה