“אני גרה בגלות מבחירה מושכלת.
אף אחד לא הכריח אותי לבוא לכאן.
הפרנסה טובה, הילדים גדלים בכבוד ובעלי דרך ארץ.
הנהגים אדיבים בכבישים והזבנים נחמדים אלי בחנויות. בסופר מציעים לי עזרה כל אימת ששקיות המצרכים מאיימות להתפקע ועל אף שהן מסודרות יפה בתוך עגלת המתכת.
יש כפתור קסם אלקטרוני שניתן ללחוץ עליו בכל רגע נתון וכשאני זקוקה למשהו דחוף ולא בא לי לנסוע לחנות: קוראים לו אמזון פריים - משלוחים חינם עד הבית.
כשהמשכורת טובה, החיים באמריקה יותר מנסבלים משום שאז תשכיל לבחור ביטוח רכב ובריאות ואם חלילה תמצא את עצמך על הצד הלא נכון של הכביש, יכסו אותך כמו שצריך מבחינת פיצויים, תיקון הרכב ובתי חולים מעולים.
מה עוד אפשר לבקש כשיש לך כמעט הכל? הכל ולא כלום?
משפחה זה הכל, כך אומרים.
ואמנם, משפחתי הגרעינית נמצאת עמי תמיד ולחבריה אני דואגת באופן קבוע: אהבה, מזון, ביגוד לא בהכרח בסדר הזה.
שכולם יהיו מרוצים, רחוצים, חרוצים והם בדרך כלל כאלה אך זאת המורחבת, שנותרה בישראל, זאת הכי קשה.
כי אני דואגת גם להם כל הזמן ואינני נוכחת כשהצער פוקד אותם, כשיש איזה עניין שמצריך התייעצות חשובה ולעיתים הם מעדיפים שלא לשתף אותי כדי לא לצערני.
מי כמוני יודעת חשיבותה של משפחה, חוסר תמידי בתשומת לב מאמי ואבי עד כדי הרעפת יתר על ילדיי. אי הנוכחות הפיזית מיתרגמת לנוכחות נפשית ומעמיסה על לבי מחשבות, דאגות ותהיות לגביהם. הם יודעים ומדי פעם שואלים מתי כבר תחזרי ״כי די, נמאס כבר לדבר עליך ולצחוק כשאינך. הבדיחות שלך אינן אותו דבר כשמישהו אחר מלהג אותן״
ואין לי מה להגיד כי אינני יודעת ואף פעם לא הייתי חזקה בהחלטות הרות גורל.

״המשפחה הריקה״ הינו ספר שכמו נכתב לאנשים במצבי.
תשעה סיפורים המביעים כמיהה, געגועים ורצון לשוב אל הבית האמיתי שבו גדלו הגיבורים.
למשפחה שבחלק המקרים כבר פוזרה לעבר ארבע רוחות השמים אך עדיין קיימת ההבטחה שבמילה, האיחוד שבה: ארוחות הערב המשותפות, החיבוק החם והמילה הטובה.
לדמויותיו של טובין כמעט ואין למה לחזור כי הכל התפורר עם השנים, אנשים שחיו הרחק כל כך בארצות שונות מתגעגעים יותר למושג עצמו מאשר למשפחתם האמיתית.
המולדת, האדמה היא המכריעה.
הם כמהים לחזות בנופה הפראי, המרהיב.
להריח את הים ולעשות טיולים ארוכים לאורך החוף, להביט בפניהם של האנשים ולזהות את מוצאם רק עפ״י הבעות פנים.
הם חוששים לחזור כי יודעים ששום דבר לא יהיה כמו שהיה פעם, כי אולי שכחו אותם והמשיכו הלאה, כי סביר להניח שהיתה איזו החמצה בבחירתם, לעזוב הכל ולהתחיל חיים חדשים הרחק מקשרי דם.
כל הסיפורים נוגעים ללב ונקראים בנשימה עצורה. כתיבתו יפה כל כך ואמיתית עד שלא נותר לי לחשוב כי את רובם חווה הסופר על בשרו.
קראתי באיזה מקום שאמר כי כתיבתו נובעת מתוך הדממה. הוא אינו מעדיף סיפור אחד על משנהו ולא רואה עצמו כמספר מעשיות.
בעיניו, סיום הנובלה משול להשכבת ילד קטן לישון; הוא אינו יכול להיעשות באופן מפתיע.
וזה נכון, הסופים שלו אכן חומלים ורגועים.
הקיצים בסיפוריו, גם אם אינם אופטימיים עושים עמנו חסד ועוטפים באופן מושלם את היצירה כמו אתרוג ריחני מעורסל בתיבת עץ מהודרת.

וכעת אזהרה כי מעדתי קמעה.
אינני יודעת מי ערך את אסופת הסיפורים אך מייד לאחר עלילה נוגה מגיע סיפור בעל מאפיינים הומו-אירוטיים, נועז לכל הדיעות שהוציאני משיווי משקל ואם להודות על האמת גם גרם ללבי לפעום באופן לא סדיר.
קראתי כבר ספרות אירוטית וחוץ מאנאיס נין, אף אחד לא ממש עשה לי את זה.
והנה בא קולם, הומוסקסואל מוצהר והצליח להוציא אותי משלוותי ולטלפן לבעלי שיבוא הביתה מוקדם כי הגיע הזמן להוציא את פינקי מהבוידעם.

יש כאלו שלושה לתשומת לבכם והנאתכם!
וחוצמיזה, הנאה מובטחת.”

“היתה לי חוויה מיוחדת כשהתחלתי לקרוא את "המשפחה הריקה". לילה אחד סיימתי לקרוא את "פתח גדול מלמטה" המעולה של אסתר פלד, וקראתי את הסיפור הראשון בספר של טובין. במרחק הזה שבין ארצות, תרבויות וזמנים נוצר פתאום רצף של החוויה של "היות אישה". ליתר דיוק, היות אישה מתבגרת. ליתר דיוק, היות אישה מתבגרת שידעה אהבה. הסיפור הזה נולד בהערה קצרה במחברות של הנרי ג'יימס, שעוררה את דמיונו של טובין. טובין משרטט את דמותה של האישה בסיפור שלו במילים מדודות וברגישות. זה גם הסיפור הטוב ביותר בספר. סגנונו של טובין כובש - החסכנות במילים, הרגש שמתפרץ גם ללא תיאורים ארוכים, האווירה והנופים. הסיפורים - חלקם טובים יותר וחלקם טובים פחות. אבל מה לא נעשה כדי לבקר בחופים סחופי רוח באירלנד, בברצלונה של סוף שלטונו של פרנקו, בבית המשפחה הישן והגדול באי מינורקה.”