הנסיעה שמתוארת בנסיעה היא כזו שכולנו מכירים וחלקנו אף נוטים לזלזל בה - נסיעה של חייל בשירות חובה אל הקב"ן.
אלא שעד מהרה מתברר שזוהי גם נסיעה אל גבולות הנפש, אל מעמקיה של החברה הישראלית, ואולי אף אל האמת והגאולה.
וכיוון שגיבור הספר הוא בן למשפחה דתית-לאומית, ש"השתמטות" מבחינתו היא רעיון בלתי נסבל - ומי שמלווה אותו לתחנה לבריאות הנפש הוא אביו המסור, שעצם המילים "בריאות הנפש" מעידות בעיניו על כישלון שאולי אין ממנו תקומה - הנסיעה הופכת למסע שנטען בעוד ועוד משמעויות, נסחף לסערות רגש מטלטלות, נקרע בין כמיהות רומנטיות ודתיות לבין דילמות משפחתיות ופוליטיות, ונע בין יאוש ופחד מוות ליופי עוצר נשימה.

הפרוזה של יאיר אסולין בשלה וחכמה להפליא:
מצד אחד היא צלולה, ריאליסטית, חדה כתער, ומצד שני מעוררת השראה. הוא מצליח להכניס את הקורא הישר אל תוך עולמו של הגיבור, לדבר ממש מתוך פיו וליבו, לנטוע בקורא את התחושה שמדובר ביומן פרטי של חייל דתי המצוי במצוקה גדולה, ורק כשהקורא מגיע קצר נשימה אל סוף הספר הוא מבין שהטלטלה האישית שמתוארת בו, "העדות" שכביכול נמסרת בו, היא יצירה ספרותית מעמיקה, משוכללת ומרשימה.

שם הספר
הדברים עצמם
מינכן - (אם תרצי קראי לזה זיכרון)
התשמע קולי [תהלים ישן חדש]
במקום ייאוש