אני לא מאוד גאה בזה, אבל כשאני קוראת ספר - מה ספר, כל טקסט, אימייל או פוסט בפייסבוק - הדבר הראשון שתופס אותי הוא השפה. לפני התוכן, לפני הסיפור. אם השפה לא עוברת את המבחן שלי, לא אצליח להתרכז בשאר. זו יכולה להיות שפה רזה או עשירה, ספרותית או מדוברת, קונסיסטנטית או מתחלפת, אבל אני חייבת לדעת שאני בידיים טובות, של כותב.ת יודע.ת ספר ובעל.ת מקצוע.
את המבחן הזה הספרון של אסולין עובר בגדול.
הגיבור, בחור צעיר, מספר על נסיעה גורלית לתל השומר, לקב"ן. זו נסיעה שהתרחשה כשהיה חייל סדיר, ויש כאן מלכודת. כי מדובר בבחור שיש לו עולם רוחני ותרבותי עשיר מחד, ומאידך, המציאות הצה"לית שהוא מתאר היא מציאות אפרורית ובנאלית במקרה הטוב. השפה המדוברת על ידי אנשי הצבא בסיפור מבטאת את העולם התרבותי הצבאי, כפי שהוא משתקף מעיני החייל המדוכא. גברית, כוחנית, רדודה, בזה לרגש. ומסביב לדיבור הזה ולהתרחשות הצה"לית המאוד מצומצמת, נפרש עולם הנפש. מסוכסך, מלא בורות ותהומות, קודר, לא תמיד מובן וממש לא ניתן להסבר לאחרים. בייחוד כשהם אינם רוצים להקשיב ולשמוע. אפילו לי, הקוראת האוהדת, היה קשה לעיתים לשמוע ולהזדהות - שלא לדבר על בני המשפחה והחברים בספר, ואפילו חלק מכותבי הביקורת כאן לפני, שמתקשים לשייך את עוצמת הדכדוך והייאוש למציאות הכל-כך מוכרת לנו שרובנו עברנו ושרדנו. וכל זה נמסר בשפה אותנטית. לא תמיד קוהרנטית; לעיתים עשירה, לעיתים זועמת, לעיתים מחפשת את המילים. אבל תמיד יכולתי לראות לנגד עיני בחור בן 18 או בן 22 שמדבר בדיוק ככה.
כאמא לחייל (שלשמחתי בורך בחוסן נפשי), לא היה לי קל לקרוא. כתב האישום כלפי החברה הישראלית, כפי שהיא מתגלמת בצבא ההגנה שלנו, קשה ובוטה. והמחיר שמשלמים ילדים בני 18 שנכנסים אל תוך המציאות הזאת קשה מנשוא. אבל בעיני זו קריאה חשובה.


















