ביקורת ספרותית על הכלה השודדת מאת מרגרט אטווד
ספר בסדר

---

הספר הזה יושב אצלי על המדף כבר שנים. אין לי מושג איך הגיע לשם בכלל.
לולא מגיפת הקורונה קשה לי להאמין שהייתי מגיעה אליו. אבל חנויות הספרים נסגרו, וחיים ממה שיש בבית. וכך גיליתי את "הכלה השודדת" ועוד כמה ספרים שחיכו עשר, עשרים שנה להיקרא.
מרגרט אטווד היא אשפית הנפש והמילים. אין צורך להכביר מילים על כך.
שלוש הגיבורות הראשיות של הסיפור משורטטות בפירוט, בסבלנות ובמורכבות רבה. ההיסטוריה של כל אחת מהן נפרשת במלואה, ואפשר לעקוב אחרי האירועים המכוננים שלהן ולהבין את הנשים שהפכו להיות.
הגברים בחייהן, שנמצאים ברקע, חלשים ובוגדניים כל אחד בדרכו שלו. ו-זיניה, "הכלה השודדת", הדמות שאליה כולן מתייחסות, מלאה במסתורין ובמניפולציות. מה נגלה עליה כשייפרש הסיפור?
טוב, "ייפרש" היא מילת המפתח כאן. 560 עמודים, חברים. חצי "מלחמה ושלום" (שלא קראתי). צריך סבלנות. סגר ימי הקורונה בהחלט יכול לעזור כאן. התרגום של יואב לוי די מזעזע, אבל אפילו הוא לא הצליח להרוס.
אני התענגתי, אם כי לא יכולתי להתגבר על המחשבה שהבליחה מדי פעם, שאני מבזבזת המון זמן על סיפור לא ממש עמוק וחשוב. אבל הכתיבה, החיות של הדמויות, והרצון לגלות מה קרה קודם ומה יקרה אחר כך - ניצחו. 

» ביקורות נוספות של כרמיתה
» ביקורות נוספות על הכלה השודדת