ביקורת ספרותית על צלה של הרוח - בית הקברות לספרים נשכחים #1 מאת קרלוס רואיס סאפון
ספר טוב

---

תחילתו של המסע שלי ל"צלה של הרוח" דווקא באבא שלי. בדרך כלל אני מספרת לכם על אמא שלי, אבל הפעם אני פשוט חייבת לחרוג ממנהגי.

שלשום, על המרפסת, ארוחת ערב. הסברתי לאבא שאני צריכה לקרוא את "צלה של הרוח". הוא חייך חיוך ענק ושאל אותי: "יש לנו את "צלה של הרוח"?". חייכתי בחזרה. "לקחתי אותו מהספריה."

כבר תקופה ארוכה שהשם "צלה של הרוח" עולה בשיחות שלי עם אבא. הוא לא קורא הרבה ספרים, ולכן כשהוא כבר ממליץ על ספר אני מקשיבה היטב. הוא המליץ לי לקרוא את "צלה של הרוח", ובכלל את כל הספרים של קרלוס רואיס סאפון, שהוא אוהב מאוד.
הזמנתי את הספר מהספריה וחיכיתי שיגיע. הוא הגיע שלשום ואז התחלתי לקרוא אותו.
אחרי שקראתי את ההתחלה של הספר הכרזתי: "אני אוהבת את אבא.". הפעם זה לא היה כי הוא מסביר לי דברים שקשורים בפיזיקה ומחשבים, או כי הוא מכין סטייקים טעימים מאוד, למרות ששני הדברים הקודמים נכונים, אלא כי הוא המליץ לי על הספר הזה.
אחרי ההכרזה חזרתי לברצלונה הספרותית.

כל תקציר של הספר יכלול קלקלנים בשלב זה או אחר, אבל אעשה כמיטב יכולתי. דניאל סמפרה מוצא ביום הולדתו בבית הקברות לספרים נשכחים ספר יחיד ומיוחד במינו. לפני שאמשיך בתקציר אני רוצה לציין שבעולם אידיאלי לא היה צורך בבית קברות לספרים נשכחים, אבל עד שלא אהיה משנת עולם ואוכל לדאוג לזה, בית הקברות לספרים נשכחים מעודד אותי מאוד.
בכל אופן, במוסד הקסום הזה דניאל מוצא ספר יחיד ומיוחד במינו, במלוא מובן הביטוי: הוא אכן יחיד מסוגו בעולם. הוא העותק הבודד ששרד של "צלה של הרוח" מאת חוליאן קאראך. בעקבות הספר יוצא דניאל למסע: מיהו חוליאן קאראך? ואיך הגענו למצב שזה העותק היחיד ששרד מיצירתו המופלאה?
המסע של דניאל בעקבות "צלה של הרוח" הופך למסע התבגרות ולתעלומה שלא נפתרת ממש עד 30 העמודים האחרונים של הספר.

כשאני מסיימת לקרוא או לראות יצירת מופת אני נשארת עם תחושה חזקה של זרות, כאילו העולם נראה קצת שונה אחרי שקראתי או צפיתי ביצירה (אני מדברת גם על ספרים וגם על סרטים). זה לא בדיוק קרה לי עם הספר "צלה של הרוח". מה כן קרה לי? נשאבתי למסע בברצלונה. למסע התבגרות. לתעלומה בלשית, אמנם לא גאונית אבל מעניינת מאוד (והיא גם לא בדיוק עיקר הספר), ולסיפור שסחף אותי.
שלשום אבא אמר לי: "אני יודע שזה ספר סוחף וקשה להפסיק לקרוא אותו, אבל בבקשה אל תלכי לישון בשתיים לפנות בוקר, טוב?"
"בסדר," עניתי לו, "אני אלך לישון באחת."

לאורך הקריאה שלי אבא הקפיד להתעדכן איפה אני ומה כבר קרה. הוא הנהן בחיוך של יודע דבר ושוחח איתי על העלילה. הוא נתן לי קצת רקע כללי שהיה חסר לי, ואני המשכתי לקרוא. סיימתי אתמול והחזרתי את הספר למדף.

אתמול קראתי את העמודים האחרונים בספר, אמא הכינה לי כריך (הייתי רעבה שוב אחרי ארוחת הערב. אני די משוכנעת שאני כבר לא גדלה לגובה, אבל ניסים קורים לפעמים.), ושלחה אותי למחשב לברר בשבילה משהו. התרעמתי: "אבל אני בעמודים האחרונים של הספר! אבא, תסביר לה, אני קוראת." חזרתי לקרוא. אבא הסביר: "היא בעמודים האחרונים של "צלה של הרוח", שם הכל נפתר!"

אמרתי לאבא: "אני קוראת הרבה ספרים בינוניים, סתם בשביל להעביר את הזמן, ולפעמים מגיע ספר כמו זה, ואז אני נזכרת למה אני אוהבת לקרוא."
למה אהבתי כל כך לקרוא את הספר שלו? כי הוא בנוי היטב, מוביל אותך בשבילים שלו לעבר סוף אפל, כי השינוי בנקודת המבט של דניאל - שהופך מילד צעיר למבוגר במהלך הספר - מורגש היטב וברור וכי יש בספר הזה סיפורים בתוך סיפורים ועושר עצום שמזמן לא פגשתי. יש בספר כל כך הרבה סיפורי משנה, שבשלב מסוים מתחילים לאבד את הידיים והרגליים. בסוף הספר שכחתי כבר לגמרי מדמויות שהופיעו בתחילתו.
יש לזכור שהספר הזה לא ארוך במיוחד - פחות מחמש מאות עמודים, 460 ליתר דיוק. אתם אולי מסתכלים עליי בפליאה דרך המסך, אבל בשביל לגולל עלילה כזו ב-460 עמודים צריך כישרון. אפשר בקלות רבה להפוך את הספר גם לענק בעל 700 זרועות - אהה, עמודים, סליחה. קורה בו כל כך הרבה וכל כך מהר, שפשוט כיף לקרוא. ובתוך כל הבלגן הזה, שדווקא זורם בקצב נחמד למדי, יש איים של שקט ושלווה.

אני מעניקה לספר הזה ארבעה כוכבים שהרוויח ביושר. נהניתי ממסעו של דניאל ברחבי ברצלונה. מגוון דמויות משנה מעניינות מאוד מופיעות בספר. הייתי שמחה לספר לכם עליהן ומה כל כך אהבתי בכל אחת מהן, אבל אני מעדיפה לא לקלקל את הביקורת נטולת-הקלקלנים שלי. אני שולחת אתכם למסע שהוא לדעתי חובה לכל מי שרוצה לבלות כמה שעות בקריאה של ספר סוחף, לכל מי שאוהב ספרים, לכל מי שפשוט לא מסוגל לעזוב דברים באמצע, ובאופן כללי לכל מי שיש לו זמן פנוי. לא הייתי מסמנת אותו בעדיפות עליונה, אבל אני חושבת שלא תצטערו אם תוסיפו אותו לרשימת ההזמנות שלכם בספריה.

תודה, אבא.

» ביקורות נוספות של מילים
» ביקורות נוספות על צלה של הרוח - בית הקברות לספרים נשכחים #1