“הוא מותח אבל לא נמתח. הוא מרגש אבל לא אמוציונלי. הוא מאתגר שכלית אבל לא סובל מפיגור. הוא מהלך קסם אבל לא מכשף. הוא מלכותי אבל לא מלאכותי. הוא פנטסטי אבל לא פנטזיונרי. הוא הספר הראשון שקראתי בפעם השנייה.”

“אני תמיד קוראת ספרים שאחי הגדול ממליץ לי עליהם. כשהייתי קטנה יותר הייתי מקשיבה לשיחות שלו עם חברים על ספרים ואז הייתי רצה לספרייה לקחת את הספרים שהם דיברו עליהם. חלקם היו ספרי "בנים", לחלקם לא התחברתי (מצטערת עומרי, היה לך טעם לא משהו עד גיל 14 בערך) וחלקם היו ספרים שלא כל כך מתאימים לילדה שקטנה מהמדברים על הספרים כמעט ב-4 שנים. את הספר הזה קראתי אחרי שהטעם של אח שלי כבר השתפר, ולכן כבר הרגשתי בטוחה לקרוא אותו וגם לא מאוימת מויכוחי-אמצע-הלילה-בטלפון ("עומרי מה זה הסוף הזה מה זה הסוף הזה מה זה הסוף הזה?!" אני. "ללי אמרתי לך 1000 פעם לא לקרוא את כל הספרים שאני מדבר עליהם עם חברים בלי לשאול אותי קודם" עומרי). אז אפשר להגיד שהספר הזה הוא מחלוצי הספרים שגרמו למהפכה במסורת ולשיחות-ספרים-ארוכות מהכיוון החיובי יותר של הסקאלה **** אז כן. הספר. אל תתנו לשם הקלישאתי להטעות אתכם. מדובר כאן בספר טוב, באמת ספר טוב. למרות שלא רציתי לקרוא בהתחלה, חלקית בגלל השם שלו וגם מסיבה פשוטה שמפורטת כמה שורות הלאה מכאן, ההפסקות הארוכות בעבודה לצד העניין העצום שלי בספרים הכניעו אותי הסחיפה, האקשן (קצת אובר-מלדורמטיות לעיתים לטעמי), יש בזה משהו כל כך מדויק. נקי, אבל לא מדי. את הספר קראתי בספרדית, שהיא שפת האם שלי, והתענוג של קריאת ספרים בשפת המקור היה גדול ומחמם. יש לי יחסי אהבה-שנאה עם ספרי "כולנו אוהבים". כשאני קוראת ספר שהוא פשוט ספר טוב, והוא גם מפורסם, אני יכולה להתחרפן מביקורות ומאמירות אקראיות שמורידות את ערכו בעיני טעמי הרכושני. לכן פחדתי קצת לקרוא את הספר, שיש עליו הסכמה גורפת כל כך, כי לא רציתי להיות אחת ממורידי-ערך-הספרים-הסדרתיים-ללא-תשומת-לב. *אוהבי ספרים* - היזהרו מאוהבי ספרים! הכתיבה מרתקת. לא גאונית, לא מפילה. לא גורמת להתקפי צחוק מהסוג שמסכן אותי לצד עמיתיי לעולם הנתונים בעמדות סמכות (מורים, מנהלי משמרות בעבודה) ולא להשתנקויות בכי חסרות מעצורים (כנ"ל ערך קודם) אבל היא בהחלט כתיבה יפה. ספר קסום. **** תודה, אח גדול.”

“ספר על אהבת ספרים כתיבתם וקריאתם. ערבוב של מציאות ודמיון מרתקים. הרוע מוביל כל הספור אבל סוף הטוב לנצח. סאפון כותב בתצורת שיקופים: כמעט לכל דמות מהעבר יש דמות תואמת עכשווית. שממשיכה ומנציחה את דרכה. הרעיון מעניין:הטובים-"נגמרים" מהר אבל יש להם המשך... הרעים- מאריכים יותר מהטובים ,אבל אין להם המשך... ספר זה עולה בהרבה על "משחקו של המלאך" שגם הוא עצמו מעין "שיקוף" פחות מוצלח של "צלה של הרוח". אהבת ברצלונה (ודמויותיה) על הרוע והטוב שבה ,מבצבצת מבין דפי הספר. מומלץ לכל אחד, ובמיוחד למי שביקר בעיר ומכיר את אתריה המפורסמים. אהבתי את "אמרות הכנף" של הסופר,את המתח,את העלילה ובמיוחד את התיאורים ה"עשירים" של מזג האוויר מבחוץ ושל רגשות הגיבורים מבפנים. סאפון הוא וירטואוז מתוחכם הכותב בפשטות קולחת רוויה הפתעות. שווה להשקיע ולקרוא.”

“אחד הספרים שהצליחו להכניס אותי הכי עמוק לתוך העלילה במשך כמה ימים פשוט לא חייתי בעולם הזה”

“הוא מותח אבל לא נמתח. הוא מרגש אבל לא אמוציונלי. הוא מאתגר שכלית אבל לא סובל מפיגור. הוא מהלך קסם אבל לא מכשף. הוא מלכותי אבל לא מלאכותי. הוא פנטסטי אבל לא פנטזיונרי. הוא הספר הראשון שקראתי בפעם השנייה.”

“אני תמיד קוראת ספרים שאחי הגדול ממליץ לי עליהם. כשהייתי קטנה יותר הייתי מקשיבה לשיחות שלו עם חברים על ספרים ואז הייתי רצה לספרייה לקחת את הספרים שהם דיברו עליהם. חלקם היו ספרי "בנים", לחלקם לא התחברתי (מצטערת עומרי, היה לך טעם לא משהו עד גיל 14 בערך) וחלקם היו ספרים שלא כל כך מתאימים לילדה שקטנה מהמדברים על הספרים כמעט ב-4 שנים. את הספר הזה קראתי אחרי שהטעם של אח שלי כבר השתפר, ולכן כבר הרגשתי בטוחה לקרוא אותו וגם לא מאוימת מויכוחי-אמצע-הלילה-בטלפון ("עומרי מה זה הסוף הזה מה זה הסוף הזה מה זה הסוף הזה?!" אני. "ללי אמרתי לך 1000 פעם לא לקרוא את כל הספרים שאני מדבר עליהם עם חברים בלי לשאול אותי קודם" עומרי). אז אפשר להגיד שהספר הזה הוא מחלוצי הספרים שגרמו למהפכה במסורת ולשיחות-ספרים-ארוכות מהכיוון החיובי יותר של הסקאלה **** אז כן. הספר. אל תתנו לשם הקלישאתי להטעות אתכם. מדובר כאן בספר טוב, באמת ספר טוב. למרות שלא רציתי לקרוא בהתחלה, חלקית בגלל השם שלו וגם מסיבה פשוטה שמפורטת כמה שורות הלאה מכאן, ההפסקות הארוכות בעבודה לצד העניין העצום שלי בספרים הכניעו אותי הסחיפה, האקשן (קצת אובר-מלדורמטיות לעיתים לטעמי), יש בזה משהו כל כך מדויק. נקי, אבל לא מדי. את הספר קראתי בספרדית, שהיא שפת האם שלי, והתענוג של קריאת ספרים בשפת המקור היה גדול ומחמם. יש לי יחסי אהבה-שנאה עם ספרי "כולנו אוהבים". כשאני קוראת ספר שהוא פשוט ספר טוב, והוא גם מפורסם, אני יכולה להתחרפן מביקורות ומאמירות אקראיות שמורידות את ערכו בעיני טעמי הרכושני. לכן פחדתי קצת לקרוא את הספר, שיש עליו הסכמה גורפת כל כך, כי לא רציתי להיות אחת ממורידי-ערך-הספרים-הסדרתיים-ללא-תשומת-לב. *אוהבי ספרים* - היזהרו מאוהבי ספרים! הכתיבה מרתקת. לא גאונית, לא מפילה. לא גורמת להתקפי צחוק מהסוג שמסכן אותי לצד עמיתיי לעולם הנתונים בעמדות סמכות (מורים, מנהלי משמרות בעבודה) ולא להשתנקויות בכי חסרות מעצורים (כנ"ל ערך קודם) אבל היא בהחלט כתיבה יפה. ספר קסום. **** תודה, אח גדול.”

“ספר על אהבת ספרים כתיבתם וקריאתם. ערבוב של מציאות ודמיון מרתקים. הרוע מוביל כל הספור אבל סוף הטוב לנצח. סאפון כותב בתצורת שיקופים: כמעט לכל דמות מהעבר יש דמות תואמת עכשווית. שממשיכה ומנציחה את דרכה. הרעיון מעניין:הטובים-"נגמרים" מהר אבל יש להם המשך... הרעים- מאריכים יותר מהטובים ,אבל אין להם המשך... ספר זה עולה בהרבה על "משחקו של המלאך" שגם הוא עצמו מעין "שיקוף" פחות מוצלח של "צלה של הרוח". אהבת ברצלונה (ודמויותיה) על הרוע והטוב שבה ,מבצבצת מבין דפי הספר. מומלץ לכל אחד, ובמיוחד למי שביקר בעיר ומכיר את אתריה המפורסמים. אהבתי את "אמרות הכנף" של הסופר,את המתח,את העלילה ובמיוחד את התיאורים ה"עשירים" של מזג האוויר מבחוץ ושל רגשות הגיבורים מבפנים. סאפון הוא וירטואוז מתוחכם הכותב בפשטות קולחת רוויה הפתעות. שווה להשקיע ולקרוא.”

“אחד הספרים שהצליחו להכניס אותי הכי עמוק לתוך העלילה במשך כמה ימים פשוט לא חייתי בעולם הזה”