בכנות? קראתי אותו בהרבה ציפייה, ובעיקר התאכזבתי. הפרוזה יפה בסך הכול, אבל לא עוצרת נשימה. המסתורין ממש סתמי. חידה לשם החידה, בלי טיפה של קתרזיס בגילוי הסופי.
הייתי נותן לו שלושה כוכבים לולא האכזבה מכל ההייפ סביב הספר. בינוני ומטה. יכול להעביר שבת או שתיים, אבל לא הייתי ממליץ לבזבז עליו את הזמן כשיש ספרים טובים בהרבה שם בחוץ.

הוא מותח אבל לא נמתח.

הוא מרגש אבל לא אמוציונלי.

הוא מאתגר שכלית אבל לא סובל מפיגור.

הוא מהלך קסם אבל לא מכשף.

הוא מלכותי אבל לא מלאכותי.

הוא פנטסטי אבל לא פנטזיונרי.

הוא הספר הראשון שקראתי בפעם השנייה.

כמה חיכיתי לקרוא את הספר הזה, כמה הייפ סביב האיכות שלו. כמה חיכיתי, ככה התבאסתי.. אפילו הכתיבה לא סחפה אותי. שלא לדבר על העלילה המשמימה. נטשתי אחרי כמה עשרות עמודים פשוט מחוסר עניין...

אני תמיד קוראת ספרים שאחי הגדול ממליץ לי עליהם. כשהייתי קטנה יותר הייתי מקשיבה לשיחות שלו עם חברים על ספרים ואז הייתי רצה לספרייה לקחת את הספרים שהם דיברו עליהם. חלקם היו ספרי "בנים", לחלקם לא התחברתי (מצטערת עומרי, היה לך טעם לא משהו עד גיל 14 בערך) וחלקם היו ספרים שלא כל כך מתאימים לילדה שקטנה מהמדברים על הספרים כמעט ב-4 שנים. את הספר הזה קראתי אחרי שהטעם של אח שלי כבר השתפר, ולכן כבר הרגשתי בטוחה לקרוא אותו וגם לא מאוימת מויכוחי-אמצע-הלילה-בטלפון ("עומרי מה זה הסוף הזה מה זה הסוף הזה מה זה הסוף הזה?!" אני. "ללי אמרתי לך 1000 פעם לא לקרוא את כל הספרים שאני מדבר עליהם עם חברים בלי לשאול אותי קודם" עומרי). אז אפשר להגיד שהספר הזה הוא מחלוצי הספרים שגרמו למהפכה במסורת ולשיחות-ספרים-ארוכות מהכיוון החיובי יותר של הסקאלה

****

אז כן. הספר. אל תתנו לשם הקלישאתי להטעות אתכם. מדובר כאן בספר טוב, באמת ספר טוב.
למרות שלא רציתי לקרוא בהתחלה, חלקית בגלל השם שלו וגם מסיבה פשוטה שמפורטת כמה שורות הלאה מכאן, ההפסקות הארוכות בעבודה לצד העניין העצום שלי בספרים הכניעו אותי
הסחיפה, האקשן (קצת אובר-מלדורמטיות לעיתים לטעמי), יש בזה משהו כל כך מדויק. נקי, אבל לא מדי.
את הספר קראתי בספרדית, שהיא שפת האם שלי, והתענוג של קריאת ספרים בשפת המקור היה גדול ומחמם.
יש לי יחסי אהבה-שנאה עם ספרי "כולנו אוהבים". כשאני קוראת ספר שהוא פשוט ספר טוב, והוא גם מפורסם, אני יכולה להתחרפן מביקורות ומאמירות אקראיות שמורידות את ערכו בעיני טעמי הרכושני. לכן פחדתי קצת לקרוא את הספר, שיש עליו הסכמה גורפת כל כך, כי לא רציתי להיות אחת ממורידי-ערך-הספרים-הסדרתיים-ללא-תשומת-לב.
אוהבי ספרים - היזהרו מאוהבי ספרים!
הכתיבה מרתקת. לא גאונית, לא מפילה. לא גורמת להתקפי צחוק מהסוג שמסכן אותי לצד עמיתיי לעולם הנתונים בעמדות סמכות (מורים, מנהלי משמרות בעבודה) ולא להשתנקויות בכי חסרות מעצורים (כנ"ל ערך קודם) אבל היא בהחלט כתיבה יפה. ספר קסום.

****

תודה, אח גדול.

ספר על אהבת ספרים כתיבתם וקריאתם.
ערבוב של מציאות ודמיון מרתקים.
הרוע מוביל כל הספור אבל סוף הטוב לנצח.
סאפון כותב בתצורת שיקופים: כמעט לכל דמות מהעבר יש דמות תואמת עכשווית. שממשיכה ומנציחה את דרכה.

הרעיון מעניין:הטובים-"נגמרים" מהר אבל יש להם המשך... הרעים- מאריכים יותר מהטובים ,אבל אין להם המשך...
ספר זה עולה בהרבה על "משחקו של המלאך" שגם הוא עצמו מעין "שיקוף" פחות מוצלח של "צלה של הרוח".

אהבת ברצלונה (ודמויותיה) על הרוע והטוב שבה ,מבצבצת מבין דפי הספר.
מומלץ לכל אחד, ובמיוחד למי שביקר בעיר ומכיר את אתריה המפורסמים.

אהבתי את "אמרות הכנף" של הסופר,את המתח,את העלילה ובמיוחד את התיאורים ה"עשירים" של מזג האוויר מבחוץ ושל רגשות הגיבורים מבפנים.

סאפון הוא וירטואוז מתוחכם הכותב בפשטות קולחת רוויה הפתעות.
שווה להשקיע ולקרוא.

ספר רומנטי ומותח. מגלים לאט את הסיפור תוך כדי שיטוט בעבר ובהיסטוריה של ברצלונה

אחד הספרים שהצליחו להכניס אותי הכי עמוק לתוך העלילה
במשך כמה ימים פשוט לא חייתי בעולם הזה

ספר מסתורין נטול פאנץ' ועדיין מקבל 5 כוכבים כי כתוב מדהים. ספרות יפה עם הומור משובח תמיד קנו אותי

במקום בו שורפים ספרים, ישרפו בני אדם. אבל לשרוף ספר, זה לשרוף בן אדם.
הסופר יוצק ליצירתו את תהיותיו, תובנותיו ואת נפשו. ברגע שזו עלתה על המוקד, נמחה קיומו מפני האדמה. העובדה שהומרוס עדין מעורר רגשות ותובנות בלב האדם, מעידה בעיניי שהוא עדין קיים במובן מסוים, לא פחות מאיתנו, ובוודאי יותר ממילוני האנשים שנסחפו כבר לתהום הנשייה.

חוליאן קאראך, כמה קסם בשם אחד. התשוקה של דניאל לגלות את האמת, שואבת את הקורא אל עולם של מסתורין. העלילה מורכבת מאינספור שכבות סבוכות ומפותלות שעלולות לקרוס בכל רגע או להגיח משום מקום.

דחיתי את הקריאה לאחר ביקורי בברצלונה, כך יכולתי להצטרף אל דניאל במסעו - לצעוד ברמבלה עד פסל קולומבוס הגדול, להתרגש מהפגישות עם קלרה בפלזה ריאל, ולשכב דומם במזח, לחפש את אמא בין הקברים בהר מונז'ואיק.

בשעות המתות בין שני ימי הקריאה, לא יכולתי להימנע מלנסות לפענח את התעלומה. הדמיון הנוקב בין דניאל וחוליאן – באופיים, חזותם וסיפור אהבתם, הצית בי את המחשבה. תהיתי אם מאחר שדניאל אינו זוכר את פני אמו, זו עתידה להתגלות בפנינו כאחת מנשות העלילה (נוריה מונפורט או פנלופה למשל), כמו כן, חשדתי כי אביו של חוליאן או פרמין, הם לא אחר מאשר חברו הטוב מיקל מולינר. אבל קטונתי מול גאונותו של סאפון, שהצליח כל פעם למוטט את התזה שלי, עם עוד תפנית חדה בעלילה.
אבל בהימור אחד, לא שגיתי - עם היחשפות הקברים, הייתה ברורה לי זהותו של "השטן". אין לי ספק כי הדמות האצילית-מורבידית בעלת הפנים החרוכות, תלווה אותי זמן רב.

הכתיבה של סאפון חפה מטעויות. היא אינה מתיימרת, אך גם אינה פשטנית, אלא פשוט נאמנה לסגנון. הדימויים שלו (גם הצנועים בהם) מפליאים ביופיים ומקוריותם.
איני זוכר מתי לאחרונה נתקלתי בנבל כמו פומרו, אחד שכה שנאתי ופיללתי למפלתו.
חרף מספר הדמויות הרב, מצליח הסופר ליצור הבדלה ולהפיח בכל אחת רוח חיים משלה.
הצרתי לשמוע על קיומו של ספר המשך ("אסיר השמיים"), מפני שהספר הנ"ל חסר רבב בעיניי, וכל מילה נוספת עלולה לגרוע משלמותו.

הסיפור קודר משתיארתי, הסבירות לסוף טוב נראתה אפסית בשלב מסוים. המציאות העגומה חירבה את נפש הדמויות, לא הותירה איש ללא פגע. לרגע חשבתי שפענחתי את שם הספר – כי מהאנשים שלמדנו לאהוב לא נותר אלא צל אדם. אבל לסאפון נותרה עוד הפתעה אחת בשרוול, הוא סיים את הסיפור בסגנון הוגו טיפוסי - באופטימית שהתעלתה על העצב ומילאה בתקווה.

אז בפעם הבאה שתתקלו בספר בקצה הספרייה, אל תהססו, אף פעם אי אפשר לדעת איזה עולם מסתתר בצלה של הרוח.