במקום בו שורפים ספרים, ישרפו בני אדם. אבל לשרוף ספר, זה לשרוף בן אדם.
הסופר יוצק ליצירתו את תהיותיו, תובנותיו ואת נפשו. ברגע שזו עלתה על המוקד, נמחה קיומו מפני האדמה. העובדה שהומרוס עדין מעורר רגשות ותובנות בלב האדם, מעידה בעיניי שהוא עדין קיים במובן מסוים, לא פחות מאיתנו, ובוודאי יותר ממילוני האנשים שנסחפו כבר לתהום הנשייה.
חוליאן קאראך, כמה קסם בשם אחד. התשוקה של דניאל לגלות את האמת, שואבת את הקורא אל עולם של מסתורין. העלילה מורכבת מאינספור שכבות סבוכות ומפותלות שעלולות לקרוס בכל רגע או להגיח משום מקום.
דחיתי את הקריאה לאחר ביקורי בברצלונה, כך יכולתי להצטרף אל דניאל במסעו - לצעוד ברמבלה עד פסל קולומבוס הגדול, להתרגש מהפגישות עם קלרה בפלזה ריאל, ולשכב דומם במזח, לחפש את אמא בין הקברים בהר מונז'ואיק.
בשעות המתות בין שני ימי הקריאה, לא יכולתי להימנע מלנסות לפענח את התעלומה. הדמיון הנוקב בין דניאל וחוליאן – באופיים, חזותם וסיפור אהבתם, הצית בי את המחשבה. תהיתי אם מאחר שדניאל אינו זוכר את פני אמו, זו עתידה להתגלות בפנינו כאחת מנשות העלילה (נוריה מונפורט או פנלופה למשל), כמו כן, חשדתי כי אביו של חוליאן או פרמין, הם לא אחר מאשר חברו הטוב מיקל מולינר. אבל קטונתי מול גאונותו של סאפון, שהצליח כל פעם למוטט את התזה שלי, עם עוד תפנית חדה בעלילה.
אבל בהימור אחד, לא שגיתי - עם היחשפות הקברים, הייתה ברורה לי זהותו של "השטן". אין לי ספק כי הדמות האצילית-מורבידית בעלת הפנים החרוכות, תלווה אותי זמן רב.
הכתיבה של סאפון חפה מטעויות. היא אינה מתיימרת, אך גם אינה פשטנית, אלא פשוט נאמנה לסגנון. הדימויים שלו (גם הצנועים בהם) מפליאים ביופיים ומקוריותם.
איני זוכר מתי לאחרונה נתקלתי בנבל כמו פומרו, אחד שכה שנאתי ופיללתי למפלתו.
חרף מספר הדמויות הרב, מצליח הסופר ליצור הבדלה ולהפיח בכל אחת רוח חיים משלה.
הצרתי לשמוע על קיומו של ספר המשך ("אסיר השמיים"), מפני שהספר הנ"ל חסר רבב בעיניי, וכל מילה נוספת עלולה לגרוע משלמותו.
הסיפור קודר משתיארתי, הסבירות לסוף טוב נראתה אפסית בשלב מסוים. המציאות העגומה חירבה את נפש הדמויות, לא הותירה איש ללא פגע. לרגע חשבתי שפענחתי את שם הספר – כי מהאנשים שלמדנו לאהוב לא נותר אלא צל אדם. אבל לסאפון נותרה עוד הפתעה אחת בשרוול, הוא סיים את הסיפור בסגנון הוגו טיפוסי - באופטימית שהתעלתה על העצב ומילאה בתקווה.
אז בפעם הבאה שתתקלו בספר בקצה הספרייה, אל תהססו, אף פעם אי אפשר לדעת איזה עולם מסתתר בצלה של הרוח.
