ביקורת ספרותית על גן הקיץ - פרש הברונזה #3 מאת פאולינה סיימונס
בזבוז של זמן

---

אני אוהבת לסיים טרילוגיות: הן לא ארוכות מדי (יש יוצאות מן הכלל, כמובן), לא קיטשיות יותר מדי (לפחות לא אלו שקראתי אני) ובד"כ עלילתן נחתמת בצורה מעניינת, גם אם לא הכי מפתיעה - לטובה או לרעה - כמו צביטת שרוול הלחם לפני האפייה, לפני שלב העיכול של הסיפור והמחשבה עליו, הבנת הרבדים העמוקים שלו ואולי גם צפייה בסרטים או בסדרות שנעשו על פיו.
עם "גן הקיץ" זה לא קרה. פרק ראשון, עשרים עמודים, חמישים עמודים, שבעים עמודים, שבעים וחמישה, שמונים, שמונים וחמישה, (הפסקה של חודש) מאה עמודים, מאה ועשרים - וזהו. לא, לא סיימתי אותו (וכנראה לא אסיים), אבל אני בהחלט לא מתכוונת לפתוח שוב את הספר הזה בעתיד הקרוב.
רומן רומנטי, כרומן רומנטי, הוא קיטשי. דביק. כך זה היה בשני הספרים הראשונים, אך לא פה. כאן, האהבה הגדולה של טטיאנה ואלכסנדר, ששרדה את מלחמת העולם השנייה, לא שרדה את הניצחון במלחמה. הם חיים ביחד, בנם חי אתם, אך הם לא זוג. אין ביניהם אהבה. כשהתחלתי לקרוא את הסיפור והפנמתי את הריחוק האדיר ביניהם, נשמע היה לי כאילו מדובר בזוג בגיל הארבעים המאוחר שהביא ילד לעולם רק כי החברה שמסביב לחצה. קשה לחשוב על אנתוני כ"פרי האהבה" וכך, גם הצטרפות דמות חדשה זו לסיפור (כדמות פעילה ולא כתינוק, על כל פנים), לא משפרת אותו. אדרבא - היא מעירה את הוריו באור שלילי ביותר, שבדיעבד הוא מאד לא אמין. איך ייתכן שבשעה שאלכסנדר היה במלחמה ונפגש עם טטיאנה הוא עדיין אהב אותה, אך כל זה נמוג בלי אזהרה מוקדמת כשהוא שב לביתו. יש שיאמרו הלם הקרב, השוק - אבל על אדמת אירופה המשוסעת הם תינו אהבים באותה תשוקה כבעבר, וזה כשהזיכרונות היו כל כך טריים בראשו. איך ייתכן שכעבור זמן לא ארוך הקשר מתפרק? לא הגיוני. פתאום הם בקושי יכולים להסתכל זה על זו, מבחינה זוגית הם נראים על סף גירושין ושניהם יורדים לשפל המדרגה.
אני משערת שניתן לזקוף את התנהגותו של אלכסנדר, שלא חפץ באף מגע אנושי, לעובדה שרק עכשיו הזיכרונות שקעו והוא מבין ממה הוא נחלץ. אבל זה נראה לי אבסורד: הוא תמיד תואר כחזק, מודע לעצמו, לא ייתן לדיכאון או לטראומה להפיל אותו.
המרגיז הוא שגם בספר הזה טניה לא עושה דבר עם עצמה: היא עדיין אישה שתלויה בו, היא צריכה אותו, היא לא יכולה בלעדיו - והיא לא מתיימרת להבין מה לא בסדר. היא חלשה, והיוזמות שהיא הרהיבה עוז ליטול בספר השני לא חוזרות בספר הסיום.
למרות הרקע ההיסטורי שהתקציר מבטיח, אין הוא אלא כיסוי - שבספר עצמו משמש אך רקע לאירועים המתרחשים - ל"סיפור האהבה" הזה, שמורכב משתיקה ומין. רק מין. כמה אפשר לסבול את זה?! כמו בספר הראשון, סיימונס מקדישה כשליש מהספר למערכת היחסים הפיזית ביניהם ולדעתי זה מיותר - במקום להשקיע בסיפור ובדמויות.
אני מסיימת בהחלטה לא לקרוא עוד ספרים של סיימונס.

סיכום קצר לטרילוגיה:
"פרש הברונזה", ככתו בביקורתי עליו, נהניתי מרובו. הוא היה מעניין, אמין והרקע ההיסטורי היה בנוי בצורה משביעת רצון עד מאד. ספר זה היה מלא באירועים ומרתק, באמת ספר טוב מאד. ייתכן שקראתי אותו מוקדם מדי, ולכן הייתי ממליצה לנשים בנות 20 ומעלה לקרוא בו.
"טטיאנה ואלכסנדר", אהבתי את העלילה ותיאורי הנסיעות, כמו גם את העובדה שאף אחד מהם לא היה פסיבי. זה היה סיפור מעניין מנקודת המבט של טניה שמגיעה לראשונה לארה"ב ומתאקלמת שם. אלכסנדר מוביל כיתה בגבול הרוסי-גרמני והיה נחמד לקרוא על החוויות כחייל. המפגש ביניהם היה נחמד, אבל פרקי הסיום, המרדף של האמריקנים והרוסים אחריהם והתגייסות העיר להניח עליהם את היד נשמע מטופש, אבל לא רע במיוחד, קצת שבר את הקרח לטעמי.
"גן הקיץ", סיום מטופש. אם אתם מעוניינים במתח מיני מופרז בין דמויות שלא יוצרות אינטראקציה בשום צורה אחרת - תיהנו.

» ביקורות נוספות של נערה עם קעקוע דרקון
» ביקורות נוספות על גן הקיץ - פרש הברונזה #3