ביקורת ספרותית על גן הקיץ - פרש הברונזה #3 מאת פאולינה סיימונס

---

"גן הקיץ", שמסיים את הטרילוגיה, ממשיך בתיאור חייהם של הדמויות הראשיות כשעתה, טטיאנה ואלכסנדר חיים באמריקה ויש להם ילד בשם אנתוני.

לידיעתכם - הביקורת כוללת ספוילרים.

קו העלילה של ההמשך, גם אם אינו נוח , הגיוני בהחלט: טטיאנה ואלכסנדר אינם יכולים להישאר צעירים לנצח ו עד כמה שזה מעציב ( או משמח, תלוי את מי שואלים), הם התבגרו ועיסוקיהם הוחלפו מדרמות עוצרות נשימה וויכוחים לוהטים למטלות יומיומיות ושכחת העבר.

הקבלה מעניינת נוצרת בין מצב הזוג לבין מצב העולם.
המלחמה החמה , מלאת היצרים ביניהם נגמרה והוחלפה במלחמה קרה ונראה שהאתגר החדש
מכריע ומקפיא את הזוגיות של אלכסנדר וטטיאנה כמעט לגמרי.

אלכסנדר מתעטף בשתיקותיו וטטיאנה מנסה לפצות על הריחוק בדרך היחידה שהיא יודעת
- להאכיל את הגבר שלה. אתה רוצה עוד שעועית , אלכסנדר? לשים לך מנה נוספת של תפוחי אדמה, אלכסנדר?. המשפטים הקבועים האלה הם הדרך שלה ליצור קשר, לוודא שאהובה עדיין קיים שם בפנים, אבל למרבה הצער, אלכסנדר אומר לא (בנימוס, תמיד בנימוס) ויוצא לעשן סיגריה. אבל כמו שמישהו חכם אמר פעם "במלחמה כמו במלחמה ובאהבה כמו באהבה - שום דבר אינו כפי שהוא נראה" (טוב, בסדר, את החלק האחרון אני המצאתי) כאשר המשקעים בין השניים מגיעים לנקודת רתיחה,שוב חוזרת הדרמה אליה התרגלנו מהספר הראשון: האשמות הדדיות, צרחות , איומים , איבוד עשתונות הדדי ולבסוף, פיוס וחיבור שמהווים התאהבות - מחדש.

הקוראים הנאמנים של אלכסנדר וטטיאנה יודעים שאותם ריבים מלאי האשמות חסרות הגיון הם גולת הכותרת, השיא של כל החוויות, אותם רגעים שקווי העלילה נבנים סביבם, מזינים אותם ואח"כ נפתרים ואחרים תופסים את מקומם, עד הפעם הבאה וחוזר חלילה. הקוראים העוד יותר נאמנים (לאמת הפעם) יודו שלפחות מהספר השני, הם מחכים לדרמה ולריבים ואפילו מדלגים ישר אליהם כי ככל שהספרים מתפתחים, קווי העלילה שבתווך ,היוצרים את הריב הבא , כאמור, הופכים יותר ויותר נמרחים, מתישים ומעיקים.

ואין דרך להגיד את זה יפה: ב"גן הקיץ" שום דבר לא פורח, רק נובל. הקטעים המשמימים מגיעים לשיא חדש של בזבוז זמן, אלכסנדר וטטיאנה ממחזרים את אותם מונולוגים שכבר אי אפשר לתרץ כמוצדקים (באמת, הם כאילו נשלפו מתוך האוויר) וכיווני העלילה הופכים יותר ויותר מטורפים ומטמטמים. מעלינו מרחפת התחושה המביישת שהסופרת מודעת לקריסה הזו ומוסיפה למתכון עוד ועוד מנות ועוד ועוד מטבלים , רק כדי שנישאר, לזכר אותם רגעים מתוקים שכבר נשכחו עד שאין לנו ברירה אלא להפסיק כי אחרת נקיא. אז אנחנו מפסיקים לקרוא ומניחים את הספר בצד, בפעם העשירית. יש גבול ליכולת העיכול שלנו. כשאנחנו חוזרים זה מכה בנו שוב. כמעט מיד אנחנו חשים כבדות מעייפת ולחץ בחזה שאומרים לנו שאין ביכולתנו להמשיך לדחוס יותר. אם קודם חשבנו שפאולינה סיימונס מצטיינת בשאיבת אנרגיה מקוראיה, הרי שספרה האחרון הוא המאסטר פיס, בקטע רע.

ועכשיו ,גם אני מרגישה שחפרתי יותר מדי אז רק אתעכב על 2 נושאים אחרונים, הנושאים היחידים שחשובים: טטיאנה ואלכסנדר. עניין מיוחד יש בסיפור דמותו של אלכסנדר, דמות שהערצנו ואהבנו כי הוא הציל את טטיאנה כל כך הרבה פעמים , עזר לה כל כך הרבה פעמים, עמד לצידה , לרוב לבדו,מול כל כך הרבה אתגרים אבל מתברר שאם דמותו לא עוצרת במרחבים השפויים של הספר הראשון יש לנו מתכון בטוח לגבר מכה. ככל שעובר הזמן אלכסנדר הופך ליותר ויותר ממורמר, יותר חשדני ,יותר רכושני והכי חשוב - כזה שרגיל שאשתו עושה מה שהוא אומר. בחיים היומיומיים של אמריקה, אלכסנדר מרגיש שהוא "רק” עובד פשוט , וחוץ מהעבודה, יש לו רק התלות שלו בטטיאנה- הוא לא יצר לעצמו חברים בשום מקום שהגיע אליו, (חוץ מאנשי צבא בודדים ), לא פיתח תחביבים חוץ מהתמכרות קשה לסיגריות, ועכשיו טטיאנה שמגדלת את אנתוני , כבר לא פנויה אליו בכל רגע של היום אז בהיגיון פשוט - אלכסנדר מתחרפן. ההידרדרות כמו נלקחה מסרט אימה והשיא היה שהוא הרים יד על טטיאנה , כשאנתוני, עוד קטן, עד למעשה - כל הכבוד פאולינה סימונס, מחיאות כפיים סוערות. לא האמנו שתצליחי להכניס חידוש לאותם ריבים נצחיים בין טטיאנה לאלכסנדר ולקחת אותם לשיאים חדשים (על גבה של טטיאנה כמובן) אבל מה יש להגיד - הצלחת לזעזע אותנו. החיסרון: בעיה תדמיתית קשה לאלכסנדר שתיפתר במשימה, איך לא, הירואית משהו בה אלכסנדר יוצא למשימה כמעט בלתי אפשרית להציל את אנתוני מהשבי הווייטנאמי. איזו גבורה. איזה נופך אבהי. איזה סיכון. אני מודה שהזלתי דמעה.. אני שואלת אתכם- כמה פעמים בן אדם צריך לצאת למשימות התאבדות , לפני שיתקעו לו כדור בראש והוא יחוסל?

גם תדמיתה של טטיאנה סובלת מידי הסופרת - כצד השני של המטבע, היא האישה המוכה, אישה קטנה , שלא מפסיקה לנסות לרצות את אלכסנדר, מפזרת להתנהגותו תירוצים לכל מי שמסביבה ותמיד "נופלת" לתוך מצבים מחפיצים, בהם היא כביכול מבוקשת אבל חלשה, זקוקה להגנה, מוכיחה לאלכסנדר שהוא עדיין גבר-גבר. האירוניה נמצאת במשחק הכפול שמשחקת בה הסופרת- כשהיא זקוקה לטטיאנה שתניע את העלילה , תעזור לאלכסנדר ותהיה חזקה -היא לביאה (כך גם אלכסנדר מכנה אותה) אבל ברגע שהיחסים שלה עם אלכסנדר מתאזנים מעט או על מי מנוחות, משהו קורה והופ- היא נכנסת שוב לתפקיד הקרבן והאישה המרצה ולבסוף, כשהיא מתעלמת מסימני האזהרה-לאשה מוכה.

היכן שהוא לאורך הדרך, הדמויות האהובות שלנו - טטיאנה ואלכסנדר - נמחצו, נרצחו, נפלו קרבן ונקברו בתלאות ובשיגעונות של פאולינה סיימונס שיש לה אולי זכות להלאות אותם ואותנו כי היא זו שיצרה אותם אבל היא גם זו שרצחה אותם ועיוותה אותם והרסה כל חלקה טובה ביחסים שלהם וזה- מעשה שאין עליו סליחה או מחילה.

אין פלא שמיד אחרי הטרגדיה הנוראה הזו רצתי ללא נקיפות מצפון חזרה לצמר הגפן של דיסני. אני שם עד היום, חיה באושר ועושר.

» ביקורות נוספות של gigi
» ביקורות נוספות על גן הקיץ - פרש הברונזה #3