כשהייתי ילדה אהבתי לשחק ביער שליד הבית. היער המדובר היה בסך הכל חורשה לא צפופה במיוחד, אבל בשבילי הוא היה עולם ומלואו. זה היה בעידן הפרה-הסטורי שלפני ערוץ הילדים, בתקופה שילדים פשוט "שיחקו למטה" ללא השגחת הוריהם, במקום בגן שעשועים מוסדר עם ההורים צופים על ספסלים בסמוך. מכיוון שלא היו טלפונים ניידים נאלצו האמהות שלנו ללכת כמה דקות כדי להגיע לתחילת החורשה ולצעוק לנו לבוא לארוחת הערב. אני זוכרת את הפעם ההיא שלא שמעתי שקראו לי ואבי נכנס לתוך החורשה כדי לחפש אותי. הייתי כל כך שקועה במשחק עד שאפילו לא שמעתי אותו מתקרב ולא הספקתי לרדת בזמן מהעץ. למזלי הוא היה כל כך לחוץ עד שלא שם לב. כילדה חשבתי שהוא סתם דאגן. כאמא דעתי השתנתה...
"בלב היער" מתחיל בשלושה ילדים שמשחקים ביער. גם האמהות שלהם קוראות להם לבוא לארוחת ערב, אך הם אינם חוזרים. כשהמשטרה מעורבת נמצא רק ילד אחד. שני חבריו נעלמו ללא כל הסבר ולא הותירו שום עקבות. הסיוט של כל הורה. בדרך כלל קשה לי מדי לקרוא על ספרים בהם ילדים הם קורבנות של פשע, אך הפעם חרגתי ממנהגי. אחרי שקראתי את ספרה של פרנץ "בית מספר 16" ואהבתי מאוד, הייתי בטוחה ש"בלב היער" שקדם לו והיה לספר ביכורים רב מכר יהיה מעולה אף הוא.
לכאורה כל הנתונים מבטיחים. כמו ב"בית מספר 16" גם כאן העלילה עוסקת בבלש משטרה שאירוע נוראי בילדותו גורם לו להתנתק ממשפחתו ולחיות בבדידות מזהרת, עד שעברו משיג אותו והוא נאלץ לשוב ולהתמודד עם ההשלכות. אבל, כמו שחורשה בבית הכרם שבירושלים אינה דומה ליער אירי אפל, כך גם שני ספרים של אותו סופר עלולים להיות שונים באיכותם. אמנם בשני הספרים התעלומה לא מקורית במיוחד ופתרונה צפוי גם למי שאין לו דוקטורט בספרות מתח, אך בעוד שב"בית מספר 16" התעלומה היא רק תירוץ לתיאור פסיכולוגי מבריק של הדמויות והעלאת שאלות עמוקות, "בלב היער" לא הותיר את חותמו מעבר לפתרון התעלומה. סתם עוד ספר על בלש משטרה מיוסר שיש לו יחסים סבוכים עם שותפתו. מאיזשהו שלב שמתי לב שאני קוראת במהירות כדי לסיים כבר את הספר בעודי פוזלת למדף כדי לבחור את הבא. נראה לי שאפילו פרנץ' הבינה שדמותו של הבלש בספר לא מעניינת מספיק ובחרה בדמות המשנית של הבלשית שאיתו להיות הגיבורה של ספרה הבא.
יתכן שאילו הייתי קוראת את "בלב היער" ראשון הייתי ביקורתית פחות, שכן למרות מה שכתבתי הוא כתוב היטב, קריא וקולח. מצד שני סביר שאז לא הייתי קוראת את "בית מספר 16".
בקיצור, למדתי שעדיף לא לתת קרדיט אוטומטי לספר שאהבתי את "אחיו".


















