טריגר בשפה הפשוטה זה מתג, או הדק. טריגר בשפת הפסיכולוגים קשור לנפגעי טראומה, והוא מגדיר כל דבר שהוא, שמפעיל תגובה רגשית חריפה אצל נפגע הטראומה. שכן, יש לגוף מנגנון מופלא ומבורך שנקרא הדחקה. וברוב הזמן ההדחקה עוזרת, ומאפשרת תפקוד יומיומי סדיר. אלא שחומת ההגנה הזאת לא תמיד פועלת בצורה טובה, ולכן היא עלולה להיסדק, או להתמוטט כליל. הגורם לפגיעה כזו בחומת ההגנה נקרא "טריגר" והוא יכול להיות כמעט כל דבר - מראה, קול, ריח, דמות, מקום, תאריך...
שלום, קוראים לי נצחיה (שם אמיתי) ואני נפגעת טראומה. ביום לא עבות אחד התפוצצה מחבלת מתאבדת בסמוך לתחנת האוטובוס שבה עמדתי. היא הצליחה להרוג את עצמה, ואת שני לוחמי המג"ב שניסו לעצור אותה, ולפצוע אותי קל. מאז עברו למעלה מתשע שנים, אבל טריגרים עדיין קיימים. חלקם ברורים מאליהם וניתנים לצפיה - רעש חזק, פיצוץ של בלון, זיקוקין, סגירת חלון, טריקת דלת, פיגועים בחדשות, הכריזה בתחנה המרכזית "צהרים טובים, כאן מחלקת הביטחון". וחלק מהטריגרים מכים, והם הגיוניים רק בדיעבד: מישהו שמספר שיום ההולדת שלו חל ב-22.9, ריחות מסויימים, צבעים מסויימים. לפני תקופה מסוימת, בגיגול פשוט גיליתי את התמונה של המחבלת כפי שצולמה דקות מספר לאחר הפיצוץ. מה שהיכה בי לא היתה התמונה עצמה, אלא החדות של הצבעים - צבע כיסוי הראש שהיה לה, איכות האור המסויימת שהיתה באותו היום. עם התחנה עצמה התמודדתי, בחשיפה מכוונת. אבל לילה אחד הבאתי את הבת שלי לחדר המיון בהר הצופים, וגיליתי (מאוחר מדי) שאני לא יכולה לתמוך, כי אני צריכה תמיכה בעצמי.
וכל ההקדמה הזאת באה להסביר למה אהבתי את הספר. הצצתי על סקירות קודמות שלו, והן פושרות אם לא קוטלות. ואני ממש לא הרגשתי ככה. רוב ראיין הוא בלש מצליח למדי במחלק הרצח. אף אחד לא יודע שהוא אדם ראיין, שבשנת 1984 הסעיר את אירלנד בתעלומה מסתורית, שבסופה הוא נמצא, ונעליו ספוגות דם, בעוד שני חבריו הטובים נעלמו ואין יודעים היכן הם. רוב עבר דירה, גדל בפנימיה, החליף את שמו, וכבר את אדם עמוק בפנים. אלא שהדברים עולים ומתעוררים ביום שבו מקבלים רוב ושותפתו קאסי חקירה של תעלומת רצח באיזור נוקנארי - אותו יער שבו בילה רוב כשהיה אדם, ובו נעלמו חבריו. וזה לא סתם רצח. זה רצח ילדה. בת שתים עשרה. ומי שנזכר כאן בספר "בית מספר 16" עושה זאת על אחריותו בלבד.
סקורצ'ר קנדי, הבלש שעומד במרכז עלילת ספר אחר של פראנץ', "חוף רפאים" מאופיין בדבר אחד חשוב: הוא שומר על החוקים. הוא מבין מדוע הם קיימים, לא חושב שהוא חכם יותר מהם. זה נוגע לכללי לבוש, חוקי התנועה, וכללים נוספים. אני מזכירה כאן את הספר הזה, שגם אותו כתבה טאנה פרנץ', כי רוב ראיין עובד הפוך. הוא מודע לחוקים ולכללים, יודע טוב מאוד שבמקרה כמו שלו הוא צריך לרדת מהתיק, ולהעביר את החקירה לצוות אחר. אבל הוא בטוח שהכיסוי שלו מושלם, שהכללים נכתבו עבור אחרים, ושהוא יעמוד בזה.
אלא שהוא לא עומד, ומכאן הוא נתקל בטריגרים על ימין ועל שמאל. חומות ההגנה מתמוטטות, כושר השיפוט שלו נפגע קשות, והוא מתרסק. את כל זה אנחנו חווים מבפנים - מתוך עדותו של ראיין עצמו. ואני חושבת שזה, יותר מאשר העלילה עצמה, הוא גורם הבלהה הגדול שבספר. קראתי בגרון חנוק. בסופו של דבר ראיין נשחק עד דק. לשותפה שלו קאסי יש טראומה משלה, וטריגרים משלה, אבל דומה שהיא מודעת להם טוב יותר, ומצליחה להתמודד מולם בצורה טובה יותר מראיין. הסוף, למי שאוהב סופים סגורים וטובים, הוא מאכזב. קצת יותר מדי דומה לחיים. אבל בעיני זה חלק מהקסם של הספר כולו.


















