****


לקרוא את הספר הזה היה בשבילי כמו למצוא שטר של 200 שקל בכיס של מעיל מהשנה שעברה. פשוט כיף. בניגוד למה שאפשר לחשוב על ספר שמתחבא מאחורי כריכת-המותחן-השגרתית הזו, לא תמצאו כאן בלש משטרה מוסקבאי הגון ומיוסר שמנסה לפענח תעלומת רצח בשלג, תוך כדי שהוא מנסה להתחמק מאשתו הגחמנית וממפקדו המושחת. אין פה אפילו תעלומת רצח. הפשע היחיד שיש כאן הוא זה שיצר המעצב הגרפי של הוצאת ידיעות אחרונות שהיה עייף כנראה מכדי לקרוא את הספר, קרא שתיים שלוש שורות של תקציר ושח לעצמו, יאללה, מוסקבה, שלג, גופה, הבנתי, והכין כריכת-אימג'-בנק שזועקת: אל תיגע בי, קורא! אני ב-29.90 ש"ח ואני סתם ספר בזבוז זמן! לך על איזה בלדאצ'י, כי אני כמוהו רק כתוב פחות טוב!

ואיך בכל זאת הגעתי לספר הזה? אמא שלי קיבלה ספרים במשקל מהוצאת ידיעות אחרונות, כנראה בגלל המנוי לעיתון, וזרקה לי עשרה. אז לקחתי. למה לא. והנה, רווח נקי. התחלתי לקרוא אותו עם גבה מורמת בספקנות, ועל העמוד הראשון קלטתי שיש כאן ספר חזק. משעשע, מתוחכם, כתוב מצויין, סקסי, קצר (תכונה נפלאה), ומעבר לכל זה, מסופר בנונשלאנס בלתי-מתאמץ שסופרים מיומנים במיוחד מתקשים מאוד לסגל לעצמם.

"הוא היה חמישה-עשר סנטימטרים נמוך ממני, עם בלורית של להקת בנים, חליפה בעשרת אלפים דולר וחיוך של רוצח. היו בו מינונים שווים של ברק וזדון... כשהעברנו אליו את המסמכים, הוא העביר את הדף הראשון, דפדף בחזרה, התרווח בכסאו, ניפח את לחייו, והביט סביבו כאילו הוא מחכה שמשהו יקרה - מופע סטריפטיז אולי, או דקירה. הוא סיפר בדיחה נכלולית. אם צחקת מהבדיחות שלו הרגשת אשם, ואם לא - הרגשת בסכנה".

"בחג המולד ביקרתי את אבא ואמא. זאת היתה טעות איומה. הדלקנו להבה בפודינג המסורתי בשביל הילדים, וכשכובעי נייר שמוטים באלכסון על ראשינו, קיימנו את מצוות השתיה כמעין חובה שיש לה יותר סיכויים להיגמר ברצח מאשר בשמחת חג אותנטית".

"איזה בזבוז," התלוצצה טטיאנה ולדימירובנה. "כזה חורף ואין מלחמה."

"ראש העיר הקודם עשה מאמץ אמיתי להילחם בשחיתות. אחר כך מצאו את הגופה שלו. זאת היתה התאבדות. הוא ירה לעצמו בראש, פעמיים".

ניק (ניקולס, קוליה) הוא עורך דין מפירמה לונדונית שמואס בחיי הכלום שלו בלונדון וקופץ על ההזדמנות לבלות זמן בכוכב הלכת המושחת שנקרא מוסקבה. הוא עורך שם חוזים עם אוליגרכים מפוקפקים, חברות ממשלתיות עלומות, קונגלומרטים של נפט, פלדה וכסף, וכמו כולם (כל הזרים שמגיעים לעבוד במוסקבה, לפחות) - גוזר לעצמו את הקופון הנדרש ומשכנע את עצמו שבעצם זה בסדר, שאף אחד לא נפגע, שאם זה לא היה הוא, זה היה מישהו אחר. בעיקר, הוא מספר לעצמו שהוא בעצם בחור טוב, שבז לאלה שנשארו בלונדון והולכים בתלם. אז הוא מעלים עין רק אם זה ממש דורש את זה, והולך לזונות רק לעתים רחוקות. אבל הוא יודע שיום אחד, הכול יחזור אליו, ובגדול.

הסופר, א.ד. גורדון (סליחה, מילר) - צעיר ממני בשנה, מסתבר. וכמו שניכר מכל עמוד בספר שלא יכול היה להיכתב בשבועיים של תחקיר-אה-לה-אשכול-נבו במוסקבה - הוא אשכרה התגורר ברוסיה כמה שנים, וזהו ספרו הראשון, לעזאזל. והוא יודע לכתוב. חוץ מאיזה עניין שנראה לי קצת לא שייך - הספר הוא סוג של מכתב ארוך לאיזו אהובה נוכחית, דבר שאין לו שום צידוק או צורך - הקריאה נעימה ומשעשעת, ובסופה אתה מגלה שגם אתה משתוקק לנסות להתגורר קצת במקום כמו מוסקבה, להתרועע עם אנשים שחיים על גבול הפשע, לנשנש פירושקי ולשתות וודקה בלוויית איזה הרינג משובח.

אחלה.


****

זה ממש לא רומן מתח פסיכולוגי. אין בו מתח ולא פסיכולוגיה ולפי מבנה, כמות הדמויות ואורך הספר זה לא ממש רומן.
העלילה לא מותחת ואפילו די מונוטונית והסוף ידוע מראש, אבל זה ספר נפלא שמתאר בצורה מדוייקת להפליא את המתרחש ב"אמא רוסיה" אחרי נפילת הקומוניזם.עלייתם כל הכוחות האפלים, השחיתות, ההפקרות, הכאוס, שלמזלי למדתי עליהם בזמנו רק מהטלויזיה ומהעיתונות כי להורים שלי היה שכל להוציא אותי משם בתחילת שנות ה-90. בסה"כ אנשים ניסו לשרוד, ואיבדו בדרך את המוסר, ועשו דברים פשוט כי יכולים.הספר מאוד הזכיר לי את "המוות והפינגווין" של אנדריי קורקוב, רק שבמקום עלילה קצת בדיונית של כתיבת הספדים לאנשים חיים, כאן העלילה מאוד ריאליסטית, ולמעשה אולי אפילו קרתה ולא פעם אחת במציאות המעוותת של התקופה.
ממליצה למי שמעוניין ומסוגל להתחבר לתקופה.

אחד הספרים המשעממים ביותר שיצא לי לקרוא לאחרונה. אם זה רומן מתח פסיכולוגי, אז אני מלכת אנגליה. מכיוון שאני אפילו לא הנסיכה מווילס, זה לא מתקרב להיות רומן מתח פסיכולוגי, אולי פסיכולוגי בגרוש. העלילה צפויה, הדמויות סטריאוטיפיות... עו"ד הבריטי התמים, המנומס והמסכן ומולו נשים רשעיות בלונדיניות וצעירות עם חצאיות המיני שלהן והמגפיים עם העקבים. רחמים! צר לי, לקרוא ספר שלם בו הגיבור הראשי הוא דביל זה פשוט לא מהנה!

תיוג מיועד לחסוך לנו חשיבה: במקום לחשוב על כל דבר לגופו - עניין מעייף וגוזל המון זמן - אנחנו מקבצים לקבוצות וכשאנחנו נתקלים בפרט מקבוצה, אנחנו יודעים מיד מה אנחנו חושבים ומרגישים כלפיו. זה, כנראה, ההסבר לחלק גדול מקוראי הספר הזה שחשבו שהוא "בזבוז של זמן" או "ספר לא משהו". הם ציפו לקרוא ספר מתח, ומבחינתם הספר הזה לא סיפק את הסחורה שהבטיח. נכון שאין בו גופות ובלשים (הגופה היחידה המתוארת היא בכלל משל), אבל אני דווקא מצאתי אותו מותח ומעניין מעל הממוצע, ולגמרי לא הייתי משווה אותו ל"ילד 44" - אם כבר הוא הזכיר לי את "ציפור רעידת האדמה".

אנשים העוברים לחיות ולעבוד במדינה שאינה מדינתם, אלה שאני מכירה - בחיים ובספרות - בדרך כלל בורחים ממשהו. לא תמיד הם יודעים ממה, לא תמיד הם מבינים שהם בורחים, אבל תמיד אפשר לראות את שובל האבק שהותירו כפות הרגלים במנוסה. ניק גיבור הספר הזה בורח מחיים משמימים בפרבר באנגליה, ממשפחה שהוא לא במיוחד אוהב, מהורים שבעיקר מביכים אותו, ממחסור בחברים ובקשרים עמוקים. ניק הוא עורך דין שנעוריו חלפו בלי הנאה והוא מתקרב לגיל העמידה ולנטישת שאיפותיו. חברת עורכי הדין בה עבד בלונדון הציבה אותו במוסקבה לשנה - שנתיים, בפיתוי העמום של שותפות כשיחזור. הוא עוזר לסגור עיסקאות ספק כשרות ברוסיה של תחילת שנות האלפיים, בה נראה שאין שום דבר כשר ואין שום חוק - כתוב או לא כתוב - שתושביה למודי הסבל לא יהיו מוכנים לעבור עליו.

הספר הוא ספר ביכורים של מילר, כתוב פשוט נפלא. מילר בונה את סיפורו כך שהקוראים מנחשים את מה שגיבורו ניק פשוט מסרב להבין: שהחנון הזר ימשיך לרמות את עצמו גם כשתוצג בפניו האמת כתובה שחור על גבי לבן. שמי שחי במדינה אחרת יכול רק להשלות את עצמו שהוא באמת מבין את החוקים ואת הדקויות, אפילו אם הוא מבין את השפה. ושבסופו של חשבון למרות כל ההצדקות העצמיות הוא ייאלץ להכיר באמת, ולהמשיך לחיות עם עצמו.
אהבתי אותו מאד. למרות התקציר - המבטיח "רומן מתח פסיכולוגי" - הוא אינו ספר מתח. הוא מתאר נפלא את היכולת האנושית כל כך לרמות את עצמנו, לשאוף למטרות שאין לנו יכולת להשיג, ולנסות לשלם עבורן במטבע (מוסרי) קשה.

התאכזבתי קשות. לא, לא מהספר המקסים הזה, אלא מהביקורות הפושרות שנתנו לו הקוראים באתר, מההצלחה הקלושה לה זכה, מההד הנשמע בקושי, בשעה שהספר הצטנע לו ונקבר בתהום נשייה.
בארץ מולדתו, בריטניה, הספר דווקא עשה את זה בגדול, אבל אנחנו לא בריטים, אין לנו את ויליאם וקייט וגם לא סימפטיה מיוחדת ל-א. ד. מילר המוכשר.
על הפתקית הכחולה, שהוצמדה לספר בחנות הספרים, רשם מישהו: "בסגנון ילד 44", הגדרה מפוספסת מאין כמוה. הדמיון בין שני הספרים מתמצה בעובדות הבאות: שניהם נכתבו בידי סופרים בריטים, צעירים, ספרי ביכורים, שניהם עוסקים ברוסיה, שניהם ספרי מתח (לא מדוייק...).
וההבדלים: גדולים מני ים.
ילד 44 הוא ספר העוסק ברוסיה הסטליניסטית, כתוב טוב, נטול הומור, לוקח את עצמו ברצינות גדולה מדי ומתחפש לספר נהדר. התחפושת הוסרה מפרצופו של המחבר בספרו השני הגרוע מכל גרוע: הנאום הסודי. ילד 44 הוא ספר מרתק בגלל התאור המזעזע של תקופה איומה ונשכחת. הספר הוא שיחזור מפואר של מקרה היסטורי שנשען על תחקיר מדוקדק ומרשים. יכולתו של סופר נמדדת בספר הבא. ופה, איך להגיד, הוא פישל בגדול. (כתבתי ביקורת על הנאום הסודי. אני מפנה אתכם, קוראים יקרים, אליו, וממליצה להוסיף איזה שבח קטן, בהזדמנות זו...:))
א.ד. מילר (מה זה א.ד.? אדוארד דניאל, אדמונד דיוויד...) הוא מספר מוכשר ונטול קיטש, בעל כתיבה שנונה ומשעשעת, דימויים יפהפיים ומיוחדים במינם, כישרון פואטי, התבוננות של צייר, של פסיכולוג, סוציולוג, מדריך תיירים, אנטרופולוג והיסטוריון. הוא לוכד את רוסיה העכשווית בתוך בועת השירה שלו וממנה היא בוקעת דקדנטית, מאוסה, מושחתת, פרוצה, שתיינית, גסת רוח, נהנתנית, המונית, וולגרית, תחמנית, נכלולית, ובעלת מוסר של גן חיות נטול סורגים.
מי שמחפש סיפור גדול, מוטב שיקרא את ילד 44. מי שמחפש סיפור מתח גדול, יתאכזב מטיפות שלג. הסיפור נותר בעל קצוות פרומים, נטול פיתרון קבוע כשלג נמס.
מי שרוצה ללמוד על רוסיה של היום וליהנות מכל שורה נפלאה, שיקרא את טיפות שלג.
את התקציר אפשר לכמת לשורה וחצי עם עודף.
את ההנאה וההתפעלות אי אפשר לכמת בביקורת הזאת.

אני הייתי האיש שמעבר לדלת. טיפת השלג שלי הייתה אני." (עמ' 223)

ניק הוא עורך דין בריטי שמתגורר במוסקבה המודרנית של תחילת המאה ה-21. הוא היה, כפי שהגדיר זאת "עורך דין לא מי יודע מה עם חיים לא מי יודע מה", והוא השאיר זאת מאחור ועבר למוסקבה. שם הוא מסוחרר ממגוון האפשרויות, הנהנתנות, השחיתות המוסרית, מועדוני הלילה אפופי הסקס והמסתורין. הסיפור מתרחש במשך חורף אחד מושלג מאוד. זה החורף שלאחריו ניק יגיע לתובנות לגבי עצמו. "טיפות שלג" הן סלנג מוסקבאי לגופות שמתגלות כששלגי החורף מפשירים. ברגע שהשלגים הפשירו, ניק גילה גם את עצמו.
המתח בסיפור הוא קלוש, אבל הוא כל הזמן נוכח. יש תחושה מאיימת שמשהו עומד לקרות, שזו כרוניקה ידועה מראש. לחיים נטולי העכבות המוסריות שניק מנהל במוסקבה יכול להיות רק סוף אחד. ובחיים האלה יש את מאשה וקטיה, האחיות לכאורה שניק פוגש במקרה בתחנת הרכבת ואיתן הוא מנהל מערכת יחסים קרובה. יש את הקוזאק, איש עסקים ערמומי שמייצג מיזם משותף לקידוח נפט. ויש את השכן אולג ניקולייביץ' שחברו נעלם יום אחד.
מוסקבה משחררת את ניק מכל העכבות שלו, הופכת אותו לאדם שלא חשב שיוכל להיות, ורק שם, בבועה הזאת שיצר לעצמו, הוא מצליח להיות כזה. החיים שלו שם הם נתק מוחלט, הגבול בין הטוב לרע מיטשטש, מותר לעשות הכול, וגם אם איזה קול קטן ורחוק מזהיר אותך, אתה משתיק אותו וזורם עם הכול.
הספר לא היה בעיניי ספר מתח בהגדרה. מלכתחילה היה ברור כיצד ייגמר הסיפור הזה. את הסיפור מספר ניק לחברתו הנוכחית בלונדון, ונקודת המבט שלו על קורותיו במוסקבה היא בדיעבד. זו נקודת מבט מבודחת, קלילה מאוד, לא מתרגשת משום דבר, מודעת אבל גם לא מודעת, מפוכחת ובאותה מידה גם מתכחשת למציאות. הספר כתוב בצורה נפלאה, מאפשר לקורא לטייל ברחובותיה המושלגים של מוסקבה, לנשום את האוויר החד והמקפיא, ובעיקר לצפות לרגע שבו השלגים יפשירו וכל הסודות יעלו על פני השטח, וניק יבין את מה שאנחנו הקוראים, כבר יודעים ומבינים.
אהבתי מאוד את הספר. הוא היה בעיניי ספר מיוחד מאוד, עם כתיבה מיוחדת מאוד והרבה עומק. מהספרים האלה שאתה עוד ממשיך להרהר בהם גם לאחר שסיימת. מומלץ!

ספר משעמם, כלל וכלל לא זורם.
המחבר חוזר כל הזמן על אותם התיאורים לרוסיה, ללא עלילה.

אחד מהיתרונות של החורף כאן באפריקה הוא שאני מוצא עצמי כמעט ערום, על הדשא שלי, אוכל קלמנטינות, שותה "סטלה" קפואה ומשתזף ביום הכי קצר בשנה, יום שבעולם המתוקן מוקדש בדרך כלל לבניית בובות שלג או פינוי ערימות הלבן הזה מכביש הגישה לבית שלך.
והעונג של יום כזה ופעילות כזו מצליח להאפיל אפילו על ספר גרוע, כי מה היא הבעה דלה, סיפור קלוש ונסיון להיתלות באילנות כבירים כדוגמת גרהם גרין (חוצפה שלא תיאמן) לעומת קרני שמש מלטפות, מענגות ונוגעות בפנים ובחוץ?
אז כאמור הספר לא שווה השחתה של זמנכם הזול או היקר, מה שכן, בין קלמנטינה ללגימת "סטלה ארטואה" קפואה, הוא מביא הרהורים נוגים על אותה חלקת אדמה המכונה רוסיה.
כי אם יש מסקנה אחת העולה מ-99 אחוז מהספרים שעוסקים באותו מקום, החל מספרי אראסט פנדורין, עבור בספרים כגון "אפלה בצהריים" של קסטלר וכלה בכאלו העוסקים ברוסיה העכשווית, הרי שהיא חוסר החשיבות של חיי אדם, חוסר החשיבות של זכויות אדם, חוסר החשיבות של אדם באשר הוא ובכלל - הדרך הקשה שבה עוברים תושבי אותו מקום את התהליך שנקרא במקומות אחרים "חיים".
אז אני מפקיר את גופי שוב לשמש האפריקאית, לוקח עוד לגימה מהסטלה וחושב על זה, שלפחות בגלגול הזה, טוב להיות אפריקאי.

"ארץ מוזרה רוסיה,עם החוטאים הכישרוניים שלה והקדוש המזדמן , קדושים באמת ובתמים שרק מקום עם אכזריות כה מושרשת יכול לייצר, תערובת מטורפת של זוהמה ותפארת..."
עמ' 90.

הסיפור נכתב כמכתב, אותו שולח גבר בגיל העמידה לאישה שאמורה להינשא לו, כביכול במכתב זה הוא שוטח בפניה את עברו כערוך דין במוסקבה המושלגת ואת הפצעים שהארץ הקרה הותירה בו.

מבחינתי, יותר מהעלילה עצמה, מגיבורי הסיפור, הייתה זו רוסיה שעמדה איתנה, נצנצה ודרשה את חלקה כגיבורה המרכזית בסיפור הנ"ל ובעוד אלפי סיפורים דומים.

הסיפור עצמו לא מותח במיוחד, אינו מיוחד ואילולא הניואנסים המדהימים ששזורים לאורכו ורוחבו הוא היה הופך לעוד סיפור המתיימר להיות מותחן.

כיריעה רחבה ולא מתייפייפת, נפרשת לרגלנו, הקוראים, רוסיה כמו שהיא, הקרה והעוצמתית, חסרת הבושה, המקום בו אתה מגיע כאורח ומשאיר כביכול את מצפונך לפיקדון אצל השוער.

מה יש בה בארץ הזו, שמכילה בתוכה סודות בני אלפי שנים?
לא על רוסיה של סטאלין אנו קוראים ברומן, אלא על רוסיה המודרנית, זו שנמצאת במרחק טיסה, הארץ הקרה והמדהימה הזו.
אנו חווים עם הגיבור את המהמורות בדרך, את ההיגיון והמוסר, שמשום מה בקור המוסקבאי הם נראים כחסרי בסיס.
הספר הוא כסטירת לחי מצלצלת על הנהנתנות הגדולה בה רוב העולם חי, כמה שחיתות יש מסביבנו, שאנו רואים ומבחינים אבל מכיוון שחם לנו בפנים אנו בוחרים להתעלם.

בסופו של דבר, הכל נקבר תחת ערימות מאימות של שלג, סודות, עולם שלם, נסתרים, ואנו רק יכולים לקוות, שכשתפציע מחדש השמש, ושכבות הקרח והשלג ימסו, נוכל לגלות את כל אותן טיפות השלג, שמעיוורוננו בחרנו להתעלם.

כשהנחתי אותו, מיד לאחר הדפדוף האחרון, נדמה היה לי שמסך דק חוסם את ראייתי, מצמצתי, וזה חלף.
משהו בתודעה השתנה.