לפני כשנה הכרתי אדם, נחמד, אנטלגנטי, נעים, בקיצור אדם שכייף להכניס אותו לרשימת החברים שלי שהצטמצמה פלאים לקראת גיל 40. אמנם הצימצום היה בגללי אבל זה נושא בפניי עצמו). לאחר היכרות של כמה חודשים התברר לי שהבחור נישלף מיד אחרי הצבא לשורות המוסד,כמובן שסודות מדינה לא נחשפו מה שכן נחשף היו התחושות והמחירים הכבדים ששולמו בעקבות שירות המדינה מאחורי הקלעים. מה שחזר באופן עיקבי היתה תחושת הבדידות, ההחמצות והאנונימיות המוחלטת. איבוד הזהות תוך כדיי השתלבות בזהיות אחרות. הפאן הזה, הפחות זוהר והוליוודי בחיי המרגלים שלנו תפס אותי ואולי אפילו קצת העציב. את הספר "המורה לאנגלית" אין לי מושג איך השגתי,קניתי, השאלתי... הוא נח ליד המיטה יחד עם ערמה מכובדת של צריכים להיקרא. ... הגיע זמנו! סיימתי אותו ביום עקב שפעת שהצריכה שכיבה ממושכת. נשאבתי לתוכו!!! לא ספר מתח, לא ממש ספר ריגול. מה שכן הספר נוגע בדיוק באותן נקודות של בדידות, סכנה,מחירים שצריך לשלם והחמצות. אני נהנתי, מאוד! גרם לי לחשוב, להעריך,להתעצב ובעיקר להודות לאותם אלו מאחורי הקלעים שבלעדיהם לא הינו מה שאנחנו או אולי לא הינו ביכלל. בפני עצמו לא פאר היצירה אך בעל תוכן חשוב . .

ההורים שלנו מזדקנים! זאת עובדה, הזמן נוגס ובולע בלי רחמים. אני בת זקונים שבחרה בחירה מודעת וחופשית להשאר קרוב לההורים, להנות מהטוב, ויש הרבה, וגם מהפחות טוב שלאחרונה התחיל לבקר יותר ויותר. זה קשה! קשה רגשית וקשה תיפעולית. את הספר הנ'ל קניתי במבצע של 20 שח ודיי זנחתי אותו עד שלפני יומיים החלטתי שבא לי ספר בשרגון " עוד רווקה קריריסטית, שנונה יותר או פחות. תחילתו של הספר אכן כזה, נילי בחורה צעירה מבזבזת את זמנה ברומן ארוך שנים עם גבר נשוי, תוך כדי הצגת הקשר בנייהם נכנסת המישפחתולוגיה במישפחתה של נילי הכוללת אחות נוספת ומוצלחת וזוג הורים ניצולי שואה. עד כאן חביב אך לא יותר. לקראת אמצע סוף הספר ( יתכן קלקלן) מתגלה אצל ברכה, אמא של נילי אלצהיימר בתחילת דרכו. כאן אני הרגשתי מעיין בעיטה בבטן, אולי בגלל המצב שלי, אולי מהחששות שלי מהעתיד. הספר עובר הסבה חדה למערכת יחסים בין אם וביתה. יחסים לא פשוטים ולרוב כואבים ומכאיבים. משלושה כוכבים הספר עלה לארבע החלק האחרון טוב אבל קצר ודחוס. סך הכל נהנתי מהספר ואולי נהנתי יותר כי לא היו לי צפיות גדולות ובטח לא חשבתי שאכתוב עליו ביקורת...

את התואר האקדמאי שלי עשיתי (כמה מפתיע) בסיפרות עברית. המסלול היה ברור לי, בגריות, צבא ואוניברסיטה. הייתי בטוחה בבחירה שלי ובטוחה בהנאה שמחכה לי בלימודי התואר, אממה, ציפיות לבד ומציאות לבד. בלי להלאות אתכם, תואר ראשון בספרות עברית נחלק לשלושה חלקים: ימי בניים, חז'ל והספרות החדשה. מימי הבניים כנראה הביאו את המרצים שירצו על זמנם האקטואלי, מדור חז'ל הינו מדרשים והרבה ותלמוד (כן , למדתי בבא מציעה פרשת המפקיד במשך שנה פעמיים בשבוע) ואז תגידו לא נורא המדור של החדשה יפצה על הכל... זהו שלא. מעבר ל"תורת הבית החרוז והמישקל, לניקוד, ולאסטטיקה , החדשה בקושי מגיעה לעליות ראשונה ושניה, תחילת המאה העשרים. בעודי מדדה שלוש שנים בחריקת שיניים על ההחלטה ללמוד ספרות עברית מצאתי נחמה דווקא בחלק השני של התואר , b.a הכללי, שם ניגלה לי עולם ומלואו, מאות קורסים לבחירה, נצרות ,איסלם, מצריים הפרעונית, גרוש ספרד, רוסיה בימי סטאלין, לימודי מיגדר, ארכיאולוגיה וכו וכו וכו ריחפתי לי מקורס לקורס כמו בחנות לממתקים טועמת מזה ונותת ביס מזה... ואז הבנתי משהו על עצמי, אני אוהבת לטעום, מספיקה לי נגיעה של הדברים, את העומק אני שומרת ליישום בחיים, לעשיה, לאימהות, לקרירה... והנה קראתי את הגולם והג'יני, ויש שם גולם וג'יני, קבלה, כישוף, איסלם, יהדות, ניויורק, אנושיות, אהבה... מצאתי את עצמי גומעת את הספר וכל כך נהנית... נכון, הספר לא הכי עמוק, לא הכי בכלום אבל זה מה שמהנה בו יש בו הכל מהכל מבלי חפירות. אמר לי פעם מישהו תחביב לא הופכים למקצוע... תחשבו על זה!

תמיד זה נחמד ומרגש להיות הראשון לכתוב ביקורת לספר באתר כמו הסימניה, עד שלא מתוודעים לאתר של אוהבי ספר תמיד ישנה תחושה של בדידות מעוטית מול הרוב שלא קורא מאלף ואחת סיבות. והנה הגעתי אל הסימניה ופתאום מבול של אנשים וילדים שכל כך אוהבים לקרוא שלפעמים אני ממש מרוגשת לקרוא ביקורות שנכתבות בכזאת אהבה.... אל הספר "ביום שלולו בבו מתה" נחשפתי מיד איך שסימתי את" מלכת היופי של ירושליים" אז החיבור היה זורם והפעם לא ירושליים אלא תל מונד. השפה עשירה, קולחת , חלקה בעירקית(בתרגום מידי לעברית) וכן משעשעת. כל הסיפור סובב סביב מותה של לולו בבו, זקנה נרגנת ,קשה ודיי רשעית, דרך ימי השיבעה הקורא נחשף אל בני המישפחה תוך כדי שזירת הסיפור האישי בעבר ובהווה. הקושי הבין עדתי, ההירכיות בתוך המישפחה , מינהגים ומסורת, אמונות תפלות ומזימות ברמה הקיומית של החיים. מאוד נהנתי, קליל, זורם ומתובל בדיוק!

בהמשך לביקורת הקודמת, בה סיפרתי על החנות בירושליים עם המוכר החביב אשר בזכותו קראתי את "הקרקס הגדול לרעיונות", קרתה לי תקלה נוספת. את הספר הנל נשבעתי שאני לא אקנה ולא אקרא, (למרות הביקורות והתשבוחות הרבות, הקונצנזוס בסימניה....אני לא אתנדב לקרוא ספר קורע לב על ילדים חולי סרטן נקודה!) וכך אני בחנות מלהגת ומפטפטת עם המוכר וכמובן הוא מציע לי את אשמת הכוכבים, סרבתי בנימוס ( כן כן עמדתי על שלי לשם שינוי..(: ) ועברתי לבחור ספר נוסף וכך היה, הגעתי עם המוכר לקופה, העברתי את הויזה, הספרים הוכנסו לשקית והגיעה שעת הפרידה(למוכר היה קשה להפסיק לדבר) נקרעתי מהחנות והגעתי הביתה, מאושרת פורקת את השקית ומגלה... את אשמת הכוכבים בשקית...( לא כספר אקסטרה, פשוט כחלק מהקניה) ואז החלטתי שאם זה לא סימן שאני צריכה לקרוא את הספר אז מה כן? וכך בחייל ורעדה ניגשתי למשימה, אולי פחדתי מידי, אולי ציפיתי יותר מידי, אולי אולי ואולי, השורה התחתונה ספר טוב, מציצני לחיי ילדים\נוער חולה סרטן, עצוב מאוד - כן, נוגע ללב- כן, מסקרן- כן, אבל... משהו שם הרגיש שטוח, הסחיטה הרגשית חיפתה על עומק, אולי מכיוון שחולי סרטן חיים על זמן שאול הדברים רצו מהר מידי בלי עומק ,אולי מי שלא שם לא יודע(ושלא נדע!), לא יודעת מה היה חסר אבל חוסר היה! ובתור בכינית מדופלמת שבוכה מפרסומות לשלב הזה לא הגעתי. אולי זאת אני....

אני גרה ממש קרוב לירושליים ולמרות הרכבת הנהדרת אני ממעיטה להגיע למרכז העיר. מרכז העיר ירושליים הפך בשנה האחרונה למקום שממש כייף להסתובב בו, מעיין מדרחוב גדול עם מלא בתי קפה וחנויות זולות וחביבות. נאלצתי ללכת לבדיקה ומצאתי את עצמי בעיר ובכדי לא לבזבז את עצמי לדעת החלטתי אחרי ששתיתי עם עצמי אמריקנו בבית קפה חביב, לקחת רכבת חזרה הביתה אבל מה? בדרך לתחנה עניי צדו חנות ספרים, (אתם חברי לסימניה בטח מבינים שלא עמדתי בזה) ונכנסתי... חנות לא גדולה וזולה עם מוכר חביב ודברן שאוהב ספרים ולמרות היותו בעל חנות שנים רבות לא איבד את הניצוץ והחדווה מלדבר על ספרים. וכך אנחנו מפטפטים והוא ממליץ לי על " הקרקס הגדול לרעיונות" המלצה חמה ואישית ,מאוד נילהבת עד שלא היה לי כבר נעים וקניתי אותו עם עוד כמה חברים. יומיים אחרי התחלתי לקרוא. תשמעו, הספר פשוט חמק לי מהאצבעות, עוד לא נשמתי והנה אני באמצע, לקחתי עוד נשימה והוא ניגמר.. ספר מעולה, הסופרת אורגת עולם חצי הזוי על סף הבדיה , בונה אותו שלבים שלבים ויוצרת עלילה אמינה למרות המוטיבים הלא שפויים. בגדול, בסופו של דבר ספר שואה. השואה נכנסת בעדינות, לא לוחצת אך עם זאת נוגעת בנימים הכי קטנים. ארבע דמויות שמתחברות יחדיו ,שמתחברות דרך עברן השואתי. נהנתי כל כך! מומלץ בחום גם למי שנימנע מספרות שואה מסיבות כאלה ואחרות. נותר לי להודות לאותו מוכר חביב שממש אילץ אותי לקנות את הספר הזה.

שבוע הספר, יורדת במדרגות הנעות בקניון וכמובן רואה דוכן ענק של ספרים,ביכלל לא התכוונתי לרכוש ספרים ,הרגליים הלכו לבד ומי אני שלא אשתף פעולה? והתחלתי לשוטט, להביט בכריכות, למצוא ספרים שהומלצו "בסימניה" וכו וכך עיני קלטו את הספר הנל, קראתי מאחור ונשבתי ברעיון, לקחתי והחזרתי ושוב לקחתי ושיכנעתי את עצמי שזה ספר טוב לטיסה ארוכה שמחכה לי... אבל לא התאפקתי (ואולי חבל כי בטוח הטיסה היתה עוברת בקצת יותר קלות) הספר משעשע ברמות, שנון ומצחיק. מנחת טלוויזיה מצליחה וקריריסית מועמדת לפרס הטלוויזיה הגרמנית, אבל מה? בערב ניצחונה היא מתה! יותר נכון נהרגת על ידי שרידים של תחנת חלל רוסית שצונחים על ראשה, להפתעתה הרבה היא מתה אבל לא ממש וכאן מתחילה שרשרת גילגולים שהיא עוברת ,החוליה הראשונה בתור נמלה... התחלתי את הספר הבוקר וסימתי אותו הערב, 252 עמודים של הומור, הומור עצמי והתשלום על מעשים רעים שגוררים קארמה שלילית. הסופ קצת הזוי אבל למי אכפת ספר מגניב! חביב קליל ומהנה!

בחודש האחרון מצאתי את עצמי קוראת פחות מהרגיל, מסיבות אוביקטיביות כמו תיכנון טיסה לתאילנד יחד עם בנותי(כן כן טסות לחודש שלם לתאילנד) או סיבות פחות אוביקטיביות של תירוצים עצמיים (כגון הערמה של ה20 ספרים ליד המיטה לא מושכת מספיק) ובכל זאת באיזה לילה של נדודי שינה ארבע לפנות בוקר לקחתי את "טיפות שלג" והתחלתי, נהנתי לקרוא, השפה קולחת, התרבות הרוסים מענינת, דרך הצגת הספר כמכתב ארוך שכותב הגיבור לחברתו לה הוא אמור להינשא, מעיין וידוי וניקוי חטאים לפני החיים ביחד. אהבתי את ההדרגתיות בה נבנתה העלילה, אהבתי את הרעיון שהקורא מבין לפני הגיבור את התרמית , מזדהה ומבקר בו זמנית את הגיבור.. ספר חמוד,כייפי לקריאה. למה ארבעה כוכבים? כי מיד אחריו בלי הפסקה אפילו לקפה לקחתי ספר חדש ושקעתי בו... לסיכום ספר בהחלט טוב, לא ארוך במיוחד ומעניין.

היום בבוקר בחדשות של 9:00 שמעתי שהסופרת דבורה עומר הלכה לעולמה והיא בת 80. באותה השניה חלפו לי כמה מחשבות בראש... אויי איך זה יכול להיות? הרי היא ניצחית.. ומחשבה נוספת בת 80? לא יכול להיות הרי גדלתי על הספרים שלה.. אני ככ אוהבת אותם והי רגע רק לא מזמן קראתי כך וכך.. ואז זה היכה בי, כן כן גלית את בת 44 אז הזמן מן הסתם עובר על כולם ולא פוסח על אף אחד גם לא עלייך...:). הלכתי לעבודה בתחושה כבדה מעט ועצובה הרבה. קיבלתי את עצתה של נצחיה והחלטתי לכתוב ביקורת על הספר הנ"ל, אמנם עברו מספר שנים מאז קראתי אותו, אך קראתי אותו כל כך הרבה פעמים שנחקקה בי התחושה ונחקק הסיפור. בגדול סיפור על ילדה שנולדה עם שיתוק מוחין והיא נכה גופנית, ההתמודדות האמיצה שלה מקטנות ועד נערות עם מיגבלה פיזית כל כך קשה, עם אטימות חברתית, עם פגיעות בלתי פוסקת.. אני זוכרת את עצמי קוראת ובוכה. לימים נולד לי אחיין שבגיל שנתיים אובחן כאוטיסט, אמנם לא נכה פיזית אבל.. הילדות שלי למדו לקבל את האחר, השונה, החריג.. אנחנו כמשפחה עברנו תהליכים לא פשוטים שבסופו של יום חיזקו אותנו... אופס סטיתי מהנושא.. חזרה לדבורה עומר, אתמול הלכה לעולמה אחת מיסודות הספרות העברית שתנוח על משכבה בשלום! ותודה ענקית לה על הספרים שכתבה כל חייה ועל העושר שנתנה לנו במילותיה ובספריה. שלום דברוה עומר!