ביקורת ספרותית על טיפות שלג - פרוזה # מאת א.ד. מילר

---

אחד מהיתרונות של החורף כאן באפריקה הוא שאני מוצא עצמי כמעט ערום, על הדשא שלי, אוכל קלמנטינות, שותה "סטלה" קפואה ומשתזף ביום הכי קצר בשנה, יום שבעולם המתוקן מוקדש בדרך כלל לבניית בובות שלג או פינוי ערימות הלבן הזה מכביש הגישה לבית שלך.
והעונג של יום כזה ופעילות כזו מצליח להאפיל אפילו על ספר גרוע, כי מה היא הבעה דלה, סיפור קלוש ונסיון להיתלות באילנות כבירים כדוגמת גרהם גרין (חוצפה שלא תיאמן) לעומת קרני שמש מלטפות, מענגות ונוגעות בפנים ובחוץ?
אז כאמור הספר לא שווה השחתה של זמנכם הזול או היקר, מה שכן, בין קלמנטינה ללגימת "סטלה ארטואה" קפואה, הוא מביא הרהורים נוגים על אותה חלקת אדמה המכונה רוסיה.
כי אם יש מסקנה אחת העולה מ-99 אחוז מהספרים שעוסקים באותו מקום, החל מספרי אראסט פנדורין, עבור בספרים כגון "אפלה בצהריים" של קסטלר וכלה בכאלו העוסקים ברוסיה העכשווית, הרי שהיא חוסר החשיבות של חיי אדם, חוסר החשיבות של זכויות אדם, חוסר החשיבות של אדם באשר הוא ובכלל - הדרך הקשה שבה עוברים תושבי אותו מקום את התהליך שנקרא במקומות אחרים "חיים".
אז אני מפקיר את גופי שוב לשמש האפריקאית, לוקח עוד לגימה מהסטלה וחושב על זה, שלפחות בגלגול הזה, טוב להיות אפריקאי.

» ביקורות נוספות של ליאור
» ביקורות נוספות על טיפות שלג - פרוזה #