ביקורת ספרותית על טיפות שלג - פרוזה # מאת א.ד. מילר
ספר טוב

---

"ארץ מוזרה רוסיה,עם החוטאים הכישרוניים שלה והקדוש המזדמן , קדושים באמת ובתמים שרק מקום עם אכזריות כה מושרשת יכול לייצר, תערובת מטורפת של זוהמה ותפארת..."
עמ' 90.

הסיפור נכתב כמכתב, אותו שולח גבר בגיל העמידה לאישה שאמורה להינשא לו, כביכול במכתב זה הוא שוטח בפניה את עברו כערוך דין במוסקבה המושלגת ואת הפצעים שהארץ הקרה הותירה בו.

מבחינתי, יותר מהעלילה עצמה, מגיבורי הסיפור, הייתה זו רוסיה שעמדה איתנה, נצנצה ודרשה את חלקה כגיבורה המרכזית בסיפור הנ"ל ובעוד אלפי סיפורים דומים.

הסיפור עצמו לא מותח במיוחד, אינו מיוחד ואילולא הניואנסים המדהימים ששזורים לאורכו ורוחבו הוא היה הופך לעוד סיפור המתיימר להיות מותחן.

כיריעה רחבה ולא מתייפייפת, נפרשת לרגלנו, הקוראים, רוסיה כמו שהיא, הקרה והעוצמתית, חסרת הבושה, המקום בו אתה מגיע כאורח ומשאיר כביכול את מצפונך לפיקדון אצל השוער.

מה יש בה בארץ הזו, שמכילה בתוכה סודות בני אלפי שנים?
לא על רוסיה של סטאלין אנו קוראים ברומן, אלא על רוסיה המודרנית, זו שנמצאת במרחק טיסה, הארץ הקרה והמדהימה הזו.
אנו חווים עם הגיבור את המהמורות בדרך, את ההיגיון והמוסר, שמשום מה בקור המוסקבאי הם נראים כחסרי בסיס.
הספר הוא כסטירת לחי מצלצלת על הנהנתנות הגדולה בה רוב העולם חי, כמה שחיתות יש מסביבנו, שאנו רואים ומבחינים אבל מכיוון שחם לנו בפנים אנו בוחרים להתעלם.

בסופו של דבר, הכל נקבר תחת ערימות מאימות של שלג, סודות, עולם שלם, נסתרים, ואנו רק יכולים לקוות, שכשתפציע מחדש השמש, ושכבות הקרח והשלג ימסו, נוכל לגלות את כל אותן טיפות השלג, שמעיוורוננו בחרנו להתעלם.

כשהנחתי אותו, מיד לאחר הדפדוף האחרון, נדמה היה לי שמסך דק חוסם את ראייתי, מצמצתי, וזה חלף.
משהו בתודעה השתנה.

» ביקורות נוספות של עדי
» ביקורות נוספות על טיפות שלג - פרוזה #