סיפורו של לזרוס אוורבוך, מהגר יהודי ב1908 שהגיע לשיקגו וניסה להתקיים אחרי שגם עבר את פרעות קישינב הגיע למפקד המשטרה למטרה מסוימת, זוהה כמתנקש וחוסל.

הסיפור מסופר מנקודת מבטו של מורה לשעבר וסופר בהווה, שגם עם רזומה של מהגר (בוסני). הסיפור מעניין אותו, והוא מחליט לחקור אותו ולכתוב עליו, כשעם הסיפור של לזרוס מתגלה גם הסיפור שלו ומה הגורם להזדהות העמוקה שלו עם המקרה.

זה סגנון מעניין, לתת בידיים של דמות לבחון סיפור מציאותי עם שברים היסטורים כמו מין סיפור בתוך סיפור, כי לאותה הדמות גם יש אופי וחיים ודווקא על ידי הגילוי הזה שני הסיפורים מובאים ביחד וכאילו שזורים זה בזה בצורה שכל אחד יכול לשפוך אור אל השני.

כרעיון זה אולי נשמע קצת מסורבל, לספר כזה סיפור בתוך סיפור ולדאוג שכל הצדדים יוצאים נשכרים אבל זה נעשה בהצלחה גדולה בכתיבה שמציגה את הכאוס ואת ההזדהות - לאט לאט ובצורה נוגעת.

בד"כ כשאני כותב לעצמי סקירות קצרות אז יש שתי סיבות: אחת מגיעה מהצפה של מחשבות ורגשות, והשנייה הרגילה ההפכית של פשוט חוסר בהצפה ורגשות. הספר הזה טוב, אבל לא יודע אם בגלל קהות חושים קלה של עיסוקים מוגברים בגלל המצב או סתם הטבעה עצמית באסקפיזם - מצאתי בספר הזה טוב אך לא במידה גדולה שמעיפה. אני זוכר שקראתי עוד ספר של אותו סופר והרגשתי אותו דבר.
אז מעבר לכתוב אין לי עוד מה להוסיף יותר מדי, רק לסכם את הכל בתימצות המעצבן של "ספר טוב".

****





אתם מכירים את הסיפור של לזרוס? אז ככה. לזרוס (אלעזר) מת ואחותו מרתה מיודדת עם איזה אחד ג'יזס קרייסט, הנביא ומחולל הנסים המקומי, אז היא מבקשת ממנו לעשות משהו בעניין. אז מר קרייסט הולך למערה שאיחסנו בה את לזרוס המת ושולף את הגימיק שלו. הוא קורא לו לקום ולזרוס חוזר מהמוות, ואז הוא מדדה בחזרה לחיים ואחר כך נעלם, ומר קרייסט נהיה עוד יותר מפורסם. אחר כך לזרוס עובר למרסיי עם האחיות שלו ואני שואל את עצמי אם היו לו שם חיים חדשים. מה קרה אחר כך. האם הוא מת שוב? אולי הוא חי עד היום? מה קורה לדמויות המשנה, זו תמיד שאלה מסקרנת.

בריק הוא סופר בוסני צעיר, מהגר מסרייבו, שמפספס לבלי שוב את המלחמה במולדתו וחי עם אשתו, מנתחת מוח אמריקאית, בסוג של סיפור הצלחה מזוייף, כי הוא לא מרגיש בבית כבר בשום מקום. הוא מעמיד פנים שהוא התאקלם, שהוא אמריקאי, ושהכול בסדר, אבל מבפנים הוא מרגיש חלול ומלא געגועים למשהו שכבר בכלל לא נמצא שם יותר. בדרך-לא-דרך הוא מצליח לקבל מלגה לכתיבת ספר, שנבנה על תחקיר מעמיק ואובססיבי של פרשה עגומה מתחילת המאה ה-20, שבה מהגר אחר, לזרוס אוורבוך, פליט מפרעות קישינב, מוצא את מותו בנסיבות מוזרות מידי מפקד משטרת שיקגו. הוא נוסע לאוקראינה, מולדובה וסרייבו כדי להתחקות על עקבותיו הקלושים של אוורבוך, ומצרף אליו צלם בוסני שתקן וציני בשם רורה, כסוג של אלטר-אגו או נפש תאומה. המסע, כדרכם של מסעות, הוא גם מסע פנימי לא פשוט, וסיפורי ההגירות הלא-מוצלחות של בריק ואוורבוך משתלבים זה בזה, בתחילה בפרקים מקבילים לסירוגין, ולקראת סוף הספר הם מתמזגים כמו שני סרטי צילום שפותחו יחד.

רורה שוטט מסביב וצילם. דומה שהרגיש נוח באי-הוודאות של הרגע, במהומת ההמתנה למשהו שיקרה. מפעם לפעם היה חוזר אליי ושואל אם אני צריך משהו. הייתי צריך הכול - מקלחת, מים, לחרבן, נוחות, אהבה, להגיע לסוף המסע הארור הזה, לכתוב ספר. אני לא צריך כלום, התזתי. הבנתי עובדה פשוטה: אם אינך יכול ללכת הביתה, אין שום מקום אחר שתוכל ללכת אליו, ושום מקום הוא המקום הכי גדול בעולם - למעשה, שום מקום הוא העולם.

הספר הזה הוא כמעט כל מה שאני מחפש בספרים. הוא מחפש, הוא נובר ברקמה הרכה של הנפש ומחלץ ממנה שאריות מעופשות של מה שהיו פעם מחשבות על פילוסופיה ומשמעות הקיום, ונדחקו פנימה בחוסר סבלנות של מי שאין לו כוח להתעמק כבר, וחי חיים של נשימות שטוחות, לקום לישון לאכול לגדל ילדים, כמיהה לפשטות והשלמה עם הקיים, תוך הבנה הכרחית שעכשיו זה הכי טוב, ושמכאן הכול רק עלול להתפרק, להדרדר ולהתפורר, לכן אסור להסתכן, אסור להעז, אסור לנער את הסירה. אני כמעט לא מאזין יותר למילים בשירים שאני אוהב.

מויו מתעורר יום אחד, אחרי לילה ארוך של שתיה, ושואל את עצמו מה משמעות החיים. הוא הולך לעבודה, אבל מבין שהעבודה היא לא החיים או מה שהם אמורים להיות. הוא מחליט ללמוד פילוסופיה ובמשך שנים הוא קורא הכול, מהיוונים הקלאסיים והלאה, אבל לא מצליח למצוא את משמעות החיים. אולי היא במשפחה, הוא חושב, והוא מבלה אם אשתו והילדים אבל לא מוצא בכך שום משמעות אמיתית. אולי עזרה לזולת, הוא חושב, לומד רפואה ומסיים את התואר בהצטיינות, נוסע לאפריקה לרפא מלריה ולהשתיל לבבות, אבל לא מצליח לגלות את משמעות החיים. הוא חושב, אולי עושר, והוא נהיה איש עסקים, מתחיל לעשות כסף כאילו אין מחר, מיליוני דולרים, קונה כל מה שאפשר לקנות, אבל גם בזה הוא לא מוצא את משמעות החיים. ואז הוא עובר לעוני וענווה, מוסר את כל רכושו ומקבץ נדבות ברחוב, ועדיין לא מצליח לגלות מהם החיים. אולי ספרות, הוא חושב, וכותב ספר ועוד ספר, רומאן אחרי רומאן, אבל ככל שהוא כותב יותר משמעות החיים מתערפלת יותר. הוא פונה להתעסק באלוהים, חי כמו דרוויש, קורא ומתעמק בקוראן הקדוש, עדיין כלום. הוא לומד נצרות, אחר כך יהדות, אחר כך בודהיזם, אחר כך את כל השאר - ואין שם שום משמעות של החיים. בסוף הוא שומע על איזה גורו שגר גבוה בהרים, אי שם במזרח. הגורו, אומרים, יודע מה משמעות החיים. מויו נוסע למזרח, צועד בדרכים, מטפס על ההר, מוצא את המדרגות שמובילות אל הגורו. עשרות אלפי מדרגות, הוא כמעט מת בדרך, ובפסגה הוא מוצא מיליוני עולי רגל, והוא צריך לחכות חודשים כדי להגיע אל הגורו. סוף סוף מגיע התור שלו, הוא הולך לאיזה מקום מתחת לעץ גדול, ושם יושב הגורו העירום, ברגליים שלובות ובעיניים עצומות, שקוע במדיטציה, שלו לחלוטין. מויו אומר, הקדשתי את חיי לגלות את משמעות החיים ונכשלתי, לכן באתי לבקש ממך בהכנעה, הוד קדושתך, שתחלוק עמי את הסוד. הגורו פוקח את העיניים, מסתכל במויו ואומר בשלווה, החיים, ידידי, הם נהר. מויו תוקע בו מבט ארוך, לא מאמין ששמע נכון. מהם החיים, שוב? הוא שואל. החיים הם נהר, הגורו חוזר ואומר. מויו מנענע את הראש ואומר, יא אפס מחורבן, חתיכת חרא מטומטם, בן אלף זונות, בזבזתי את כל החיים שלי ובאתי עד לכאן בשביל שתגיד לי שהחיים הם נהר מזויין? נהר? אתה צוחק עליי? זאת השטות הכי נבובה ומטומטמת ששמעתי אי-פעם, זה מה שהצלחת לגלות בכל החיים שלך? הגורו מביט אליו מבולבל ואומר לו, מה? הם לא נהר? אתה אומר שהחיים הם לא נהר?!



****

יש פיתגם בצרפתית האומר, שלמי שיש מזל במשחקים - יש כנראה נאחס באהבה... אז מעניין לברר פעם כיצד משתבצים באלגוריתם הנ"ל אלה שיש להם מזל בקריאה... יצא לי לחשוב על הסוגיה הזו (על משכבי בלילות עלק) כי אני חייב להודות, שבזמן האחרון הלך לי לא רע עם הספרים שבחרתי לעצמי; אמנם ברור כי לא מדובר במזל "טהור", אבל הנה מה שאני מאחל לכם ולי לקראת השנה העברית החדשה (מלבד בריאות, אושר ועושר, ביטחון מדיני ושיגשוג כלכלי וכל שאר החארטות הנבובות הללו...) : כן ירבו !

הספר הזה של אלכסנדר המון, "פרויקט לזרוס", הגיע לידיי אחרי מספר המלצות שרעייתי קיבלה בפייסבוק (סופסוף יצא משהו בעל ערך מהאתר המנג'ס ההוא) ובעקבותן - רכישה מזורזת מאתר "הספריה החדשה" (35 ש"ח כולל מע"מ ומשלוח במקום ה-89 הנקובים). אמנם הרמתי איזו גבה וחצי בדרכו של הספר אליי (חמישה ימי עסקים, אם זיכרוני אינו מטעני), בעיקר כי צצו לפתע בתקשורת כל מיני הפניות כאלה "מטעם", אתם יודעים, כמו שקורה כשאיזו רשת ביגוד סוג ז' מנסה ליצור באזז לקראת פתיחת סניפה החדש בביג נווה בונבון או משהו - אבל הצלחתי להשאיר את הקטע במסגרת ה"חף מפשע עד שהוכח אחרת"... וזה נעשה לא קל העסק הזה, בפרט כשחלק ניכר מכותבי ההמלצות הללו מגזימים לגמרי עם הנחותיהם לגבי בורותו הממוצעת של עמך-ישראל ושבויים עדיין בקונספציית שנות השבעים המטופשת שלפיה "חול' מוכר"... אני מתכוון בעיקר לציטוטים הבלתי נגמרים האלה מ"ברי סמכא" בנוסח ה"בוסטון גלוב" ודומיו, מבלי לחשוב אפילו לרגע, שמספיקות לכולנו שתי הקלקות וחצי בגוגל כדי להבין שכולה מדובר במקרה הטוב בגרסת "ידיעות אחרונות" של ניו אינגלנד, עם נטייה מוכחת לסנסציוני/צהוב בסגנון עדת מגזיני ה"רייטינג" ושות'. אז איזה כרוניכל כזה מארצו של הדוד סם חושב שזהו "ספר מהפנט !" - סו וואט ?!... וגם אילו תארים יש להם שם, זה הכי מצחיק : "בין עשרת הספרים שראוי לזכור בשנת 2009"... וזה אכן, ידידיי, המקום לתגובה חיננית, קולעת וממצה כמו -סליחה מראש- פחחח...

ואחרי כל המתאבנים הללו, לא נותר לי אלא להכריז ש"פרויקט לזרוס" הוא אכן -אהמ- ספר מהפנט... כתוב לעילא, תוסס ובעיקר מורכב - אבל לא במובן של מורכב כי לא מבינים ממנו כלום ולא נעים להודות, אלא מורכב-מרתק... הסופר הזה שו-איסמו, אלכסנדר המון, רקח פה מנה-מנה, טווה שטיח רציני, רקם עלילה חצי פנטסטית המערבת מציאות ודמיון, אמת ובדיה, ממדי זמן שונים ורחוקים ואכן קרה לי באיזשהו שלב בספר, שנתתי לעצמי פשוט לגלוש... מה איכפת לי ? הפסקתי לכמה רגעים להבין מי הוא מי וזה לא הזיז לי את קצה הבוהן. עד כדי כך הייתי שקוע.

בעיקרו של דבר, מסופר על סופר שהוא גולה בוסני בארה"ב (אלכסנדר המון), המספר על סופר שהוא גולה בוסני בארה"ב (ולדימיר בריק), העורך מסע בעקבות רציחתו של גולה יהודי-אוקראיני בארה"ב (לזרוס אוורבוך) בידיה של משטרת שיקגו, לקראת איזה ספר שהוא מתכנן והוא כרגע בשלב התחקיר (בריק, לא אוורבוך). בעצם, גם המון (הסופר האמיתי) וגם בריק (הסופר בספר) - שניהם ממוצא אוקראיני ויש כאלה עוד שפע של רמיזות הנותנות לקורא להבין כביכול, שיש איזשהו סיכוי קלוש שמדובר למעשה בשלושה אנשים שהם אחד, או לכל הפחות - בשלושה אנשים שנסיבות חייהם כל כך דומות, שיש מצב וודאי למסקנות פולניות בנוסח "מה שהיה - הוא שיהיה", "אין חדש תחת השמש" וכיוצא באלה. מבולבלים ? קראו את הספר, זה יעבור.

מהלליו האובייקטיביים של "פרויקט לזרוס" (ונניח לרגע שמנחם פרי הוא אכן "אובייקטיבי" ושאין לו שום אינטרס נסתר למכור לנו משהו...) הדגישו את "מעלותיו הנאבוקיות". לא יודע. לא קראתי עדיין נאבוקוב. יש לי איזה שניים פה על המדוכה איפשהו. אבל אם אני מבין היטב וכוונת הדברים היא לטעון שיש בספר מן האיכויות הקלאסיות - אז אני מצטרף בחדווה למרוממים : "פרויקט לזרוס" הוא יצירה המעניקה לקוראיה חווית קריאה מאתגרת, רב-מימדית, שלא סוטה למזלנו למחוזות הנונסנס. לא צחוק.

תבלו !

פעם, מזמן, כשהייתה לי טלוויזיה ואפילו היו לי כבלים (פיראטיים, כן? לא צריך להגזים), ראיתי בערוץ 8 סדרה כלשהי, על זהות יהודית. אני לא זוכרת ממנה כלום חוץ מתמונה אחת -
קלוז אפ של איש מזוקן עם מגבעת ומעיל ארוך שאומר ביידיש: "איד איז אין גלות" או כמו ששומעים את זה – איד איז אין גוֹלוּס.
יהודי הוא בגלות.
לא כמיקום כמו "הנעליים במגירה", אלא כקביעת זהות – היהודי עצמו הוא הגלות. הגלות עצמה היא גרעין הזהות היהודית. סיכום תולדות היהדות בשלוש מילים ואידך זיל גמור.

יהיו רבים שיחלקו על הקביעה הזו כי יש לנו ריבונות ושלטון ובית. רובנו נולדנו שייכים ולמי שנולד שייך קשה לדמיין את עצמו בתור תושב ארעי, שעיר לעזאזל, שחי בחסד ולא בזכות, שתלוי על בלימה, שאין לו מקום לחזור אליו ולנשום לרווחה.

בדור של סבתא שלי ניסו להיפטר מהגלות, להתכחש לה, ודווקא היא, שמרדה במשפחתה ועלתה לארץ לבדה, המשיכה לספר סיפורים רוויי געגוע על מקום שנחרב. בדמדומי הגסיסה היא הפסיקה לדבר עברית.
איך נפטרים ממשהו שסחבנו בערך אלפיים שנה ואם נפטרים מה נשאר?

אבל לא רק היהודי הוא בגלות. הגלות היא משהו שיכול לקרות לכל אחד, לפעמים במקרה, לפעמים בלי הכנה מוקדמת.
אסונות ומלחמות, עוני ושליטים גרועים דוחפים אנשים ממקום למקום וגורמים להם להיות נספחים במדינות שאולי, רק אולי, מקבלות אותם רשמית, רק רשמית. הם נעים, המהגרים והפליטים, גם בימים שלא רודפים אותם ומאשימים אותם, בין הרצון להשתייך ולמחוק לבין הרצון להתבדל ולזכור, בין שני אופקים בלתי מושגים, מחפשים את המקום המדויק של כס הנשמה שלהם.
ולא רק זה -
להיות תלוש, להוט להשתייך ומתגעגע למה שאבד, זה באמת יכול לקרות לכל אחד, באופנים שונים ומשונים. יש מקום להזדהות.

אבל מי ששייך נוטה להתגדר בתוך השייכות שלו. הגלות היא מראה מפחידה.

בסיפור הזה יש מהגר יהודי שנרצח ומהגר בוסני (לא יהודי) מסרייבו שיוצא, מאה שנים מאוחר יותר, למסע כדי לכתוב על זה ועוד מהגר מסרייבו (גרסה מוסלמית מוצלחת של הברון מינכהאוזן) שמתלווה אליו כדי לצלם את זה בלי פלש.
המרווח בין המספר למסופר, בין ולדימיר בריק ללזרוס אוורבוך הוא לפעמים דק כמו נייר והחיבור ביניהם הופך את הסיפור לאישי ואוניברסלי בוזמנית. מתבונן ומעורב, תמים ואלים, מצחיק ומעיק.

הוא מדבר על פרעות קישינב האמתיות להחריד ועל מלחמת בוסניה הזוועתית ועל פליט-מהגר צעיר ועני שרצה ללמוד אנגלית ולקנות לאחותו נעליים חדשות ונרצח ע"י מפקד משטרה, מתוך פחד מהזר, בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. באמת.
ובמקביל הוא מדבר על כל מי שהשאיר אחריו משהו שממשיך להשתנות בלעדיו ואין לו לאן לחזור
ועל מה שקוברים תמורת הזכות, המפוקפקת לעיתים, לקבל חיים חדשים.

מראשית הקריאה בספר הזה היה ברור לי שאלכסנדר המון הוא סופר מבריק. קראתי בחצי הערצה. אח"כ הייתה לי הפסקת קריאה קצרה ואחריה, בלי תנופת ההתלהבות הראשונית, היה קשה יותר לקרוא את הספר. הכובד שלו צנח עלי פתאום.

המון כותב את האמת הכי נקייה מהמקומות הכי מלוכלכים. אולי ככה זה, כשנותנים לך להציץ דרך סדקי הנפש הלא מפויסת של מהגר. אדם תלוש ומבוזה, שמעלותיו נעשות שקופות. שכס הנפש שלו נעשה לא רלוונטי. אדם שאי הנוחות שלו מונע ממנו לעצור בחלקים השלווים יותר, בכוונות הטובות, המביאות איזו תחושה פסטורלית. אדם שחופר פנימה ולא מצליח למצוא מישהו שיוכל לחלוק אתו את החפירה, גם לא אשתו, מנתחת המוח, זאת שרואה את ההוויה כפשוטה. זאת שכשמטופל מת על שולחן הניתוחים שלה מה שהיא מרגישה הוא שהוא מת. זאת שהוא "אף פעם לא יכיר אותה, לא ידע עליה כלום, מה מת בתוכה, מה חי בחשאי". אדם שמחפש רגשות עזים כשלו אצל המתנדבת במרכז היהודי בקישינאו כשהוא שואל אותה מה היא מרגישה בנוגע לפוגרום, ואפילו אצלה לא מקבל הדהוד לכעס המטונף שלו. אדם שהוא כמו כל אחד אחר, כי אין אף אחד כמוהו.

איכשהוא, תמיד תימצא הנקודה היהודית.
גם כשהסיפור מסופר בידי סופר בוסני, שחי בארה"ב ומטייל אל נבכי נפשו במזרח אירופה שאחרי נפילת הקומוניזם, הגיבורים הם יהודים, או אולי נכון יותר - רוחות רפאים של יהודים.
זה לא ספר קל לקריאה ואני יכול להבין את אלו שאמרו לי שהספר לא היה לרוחם.
יש כאן מסע פנימי אל מאפליית נפשו של המהגר, הזר, הדחוי, זה המנסה למצוא בית חדש, מולדת חדשה ויותר מהכל חיים חדשים.
ודרך סיפורו המסתורי של יהודי צעיר, ניצול פרעות קישינב שהתגלגל אל שיקגו ונרצח דווקא בארץ החירות ודווקא בידי קצין משטרה, מנסה אלכסנדר המון לשרטט את מפות ההגירה הנפשית והאנושית של אנשים הבורחים מעברם המדמם, בין אם עבר זה מתרחש בקישינב הטורפת את יהודיה, או בסראייבו הנצורה של שלהי המאה ה-20, בה חיי אדם זולים מבקבוק בירה.
צריך אורך רוח לקרוא ספר כזה. אבל מי שיצליח יזכה להכניס אל מגירת נפשו עוד ספר מהסוג ההוא, זה שמהרהרים בו עוד שוב ושוב הרבה אחרי שהדף האחרון נקרא.

העם היהודי הוא עם נרדף, שהרי בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו. עוד לפני השואה גררנו אחרינו רדיפות בכל מקום שהיינו בו. וכשלא רדפו – שנאו. וכשלא שנאו – בזו. ובכן, לא פלא שאחרי אלפיים שנות רדיפה הלאמנו לעצמנו מסות רבות מהסבל האנושי.

גם 'פרויקט לזרוס' התחיל ברדיפה שכזאת. ב-2 במארס, 1908, בחור צעיר ויהודי בשם לזרוס אוֶרבוך דופק על דלת ביתו של מפקד משטרת שיקגו, ג'ורג' שיפי. ג'ורג' מבחין בחזות הנוכרית, בתווי הפנים היהודים, וממהר להסיק שהבחור אנרכיסט המחזיק בנשק. שיפי, אם כן, יורה בלזרוס פעמים רבות ומוודא את מותו. אנטישם, אם כן.

אלא שהפרק השני נוטע בלבול, כלומר לא עוסק ברדיפות היהודים. ולדימיר בריק, סופר בוסני צעיר שהיגר בטעות מסרייבו בדיוק כשהחלה המלחמה ומתגורר בשיקאגו, פיתח אובססיה לסיפורו של לזרוס. לי, כקורא, לא ברור תחילה מה מקור האובססיה הזו – שניהם אכן מהגרים שהיכו שורש בשיקגו אלא שמאה שלמה מפרידה ביניהם, ועוד – לזרוס יהודי, ניצול הפוגרום של קישינב וקורבן של גל האנטישמיות ושנאת זרים ששטפה את אמריקה בתחילת המאה שעברה, בעוד שבריק מהגר באמריקה אחרת, נאורה ומסבירת פנים. אבל הספר, החכם ממני, כולו קורים שקופים-דביקים ואני, זבוב-קריאה-מסכן, נפלתי בפח.

העניין הוא קודם כל באופן הסיפור. הפרקים האי-זוגיים פורשים את כל המתרחש לאחר הרצח, כלומר – את החקירה המגמתית והסיקור העיתונאי; את ההתמודדות של אולגה, אחותו של לזרוס, עם אובדן אחיה; את הגלים שהסיפור מעורר בקרב החוגים האנרכיסטיים ואת הפוליטיקה הרודפת את העניין. הפרקים הזוגיים, לעומת זאת, מספרים בקלילות ובשעשוע את המסע שבריק עורך אחר חייו המוקדמים של לזרוס בקישינב, לבוב וצ'רנוביץ' יחד עם חבר ילדותו הצלם והגוזמאי.

אני מוכרח לציין שכל מה שציפיתי – התבדה. הספר הקיף נושאים שלא הייתי מוכן אליהם ואני מתכוון שגם אתם, אם עוד לא קראתם ותקראו בו לא תהיו מוכנים אליהם. נושאים כאלה שקורים בטעות, על הדרך, ותופסים אתכם לא מוכנים, בלי תירוצים ובלי דעות קדומות. גם הקשר בין שני כיווני הסיפור הוא בעיקר בעיני המתבונן, כך שניתן להגיד שלזרוס נפקד לחלוטין משניהם אבל ניתן גם להגיד שהוא נמצא שם תמיד, כרוח, כצל או כמוקם לתחייה (מקווה שאני מצליח להעביר את הכוונה ושרוח התעתוע של הספר לא דבקה בי).

והייתה גם זעקה שהגיחה, פתאום, לקראת סיום: מה זה הטבע האנושי הזה – לכלות? וגם – כמה רחוקה שנאת זרים מהקזת דמם? והרהור פרטי יותר, תזכורת שאני, ילד קטן, הספקתי לשכוח - כל הרע הזה קיים בכל מקום בו יש בני אדם, ללא הבדלי דת, גזע ומין; וגם - המודרניזם הזה שלנו הוא בסך הכל תחפושת רהוטה וקורקטית, כלומר הברבריות עדיין פה, לא התקדמנו אפילו צעד.

מומלץ וראוי, ואפילו מבלי שארחיב על התרגום, הכתיבה והתצלומים.

( אני דן בעלילה – אבל השתדלתי לעשות כן מבלי ליצור ספוילרים שאינם מובאים בתחילת הסיפור או בתקצירו)
בחור בוסני נתקע בשיקגו בזמן המצור על סרייבו ואינו יכול לחזור הביתה. הוא הופך לאמריקאי ונישא לאמריקאית.
זהו תאור המספר של הספר וגם תיאורו של הסופר – משחק בין אוטוביוגרפיה לסיפורת.
המספר מגלה עניין בצעיר יהודי שנורה למוות על ידי מפקח משטרה בשיקגו 100 שנה קודם לכך.
(סיפור אמיתי שעורר סערה בזמנו וכוסה בחולות הזמן.) ויוצא למסע הזוי עם חבר בוסני, שהיה במלחמה, לאוקראינה ומולדובה.
עיקר הסיפור נע בין שיקגו ב1908 למלחמה בבוסניה למזרח אירופה ועלילות המשנה הם החיים באמריקה ו פרעות קישינב.
קשה שלא להשוות את הספר ל"הכל מואר" של גונתן ספרן פויר גם שם המספר הוא בן דמות הסופר ( בהכל מואר הוא משתמש בשמו ) גם שם יש מסע באוקראינה וגם שם יש ניסיון לתת תאור אלטרנטיבי למעשים שהיו בעבר ( במקרה של הכל מואר - להיווצרות העיירה ) וגם שם יש דילוגים בין דרמה לקומדיה.
אבל בעוד ב"הכל מואר" ההומור יותר מודגש ואנו מובלים מחייכים למכת האגרוף, ב"לזרוס " ההומור במנה קטנה והאגרוף מכווץ את הבטן למין ההתחלה.
"הכל מואר " יותר מאורגן ושלם , "לזרוס" מנסה לבלוע הרבה נושאים והדבק המחבר לא משכנע – לא ברור למה בחר המספר להתמקד דווקא בסיפור של לזרוס ומה חשב שישיג במסע למזרח אירופה להבין משהו נורא שקרה לפני שהגיעה השואה ומחקה כל פרופורציות של כל פוגרום? האם רצה להקביל בין קישינב לסרייבו ולמה? .
מה שכן נראה מעיני המספר היא הצביעות\בורות האמריקאית . אמריקה כתחליף לאירופה הישנה נגועה באותה שנאת זרים והאחר ורק עוטפת זאת אחרת.
השנאה ליהודים תחת הכותרת של רדיפת אנרכיסטים בשיקגו דאז והשנאה לזר ובמיוחד למוסלמים שהתגברה פוסט התאומים .
הסופר לקח לעצמו ליברליות לתאר את האירועים שקרו בשיקגו בצורה שקשה להבדיל בין אמת ובדיה אבל לטעמי לא הלך עם זה עד הסוף ולא פתר את התעלומה שאפפה את הסיפור .
גרתי בשיקגו כמה חודשים מספר שנים לאחר שהמחבר הגיע לשם . מאוד אהבתי אותה והיא הרגישה לי כבית ואף הזכירה לי את תל אביב אבל במקומות אחרים בעולם בהם חייתי הרגשתי את תחושת הזרות ואת ההרגשה שלא משנה מה תעשה לעולם לא ממש תתחבר למקום ותמיד תתגעגע לארץ ממנה באת לא משנה כמה קשה לחיות בה.
הספר כתוב טוב והוא זורם ומעניין – הוא חשף אותי לפרשיות ועולמות שלא הכרתי( אני בוש לאמור שאיני יודע כמעט דבר על סרייבו ) והצליח לעורר בי תחושות הזדהות וגם כעס על העוולות המתוארות.
אבל נראה שהסופר מנסה להיות מיוחד מעט יתר על המידה והתוצאה היא ערבוב של סגנונות וצורות סיפור ועלילה שאינה סגורה.
ממליץ עם הסתייגות:)

הספר הזה נמצא אצלי המון זמן על המדף, ממתין לקריאה. איך שהוא תמיד צץ ספר אחר, שרציתי לקרוא קודם. נושא הפליטים/ מהגרים, שעלה שוב לכותרות, עשה לי חשק לקרוא את הספר הזה.
הספר מורכב משני סיפורים עיקריים, האחד של לזרוס אורבוך ואחותו אולגה, מהגרים יהודים מתחילת המאה הקודמת, ניצולי פוגרום קישינב. השני הוא של בריק מהגר מבוסניה כמאה שנים מאוחר יותר, בעל תואר בשפה וספרות אנגלית מאונ' סרייבו, עיתונאי וסופר (לפחות בעיני עצמו), המנסה לכתוב ספר על לזרוס בעזרת מלגה מקרן אמריקאית.
המבנה של הספר הוא פרק אחד על לזרוס פרק אחד על בריק. המבנה הזה מדגיש את השוני בין הסיפורים. בעוד לזרוס ואולגה נאבקים בכל קשיי ההגירה (שפה פרנסה וכד') בריק נהנה מהגירה בתנאי לוקסוס, הוא עזב את בוסניה בזמן, הוא משכיל ומבין את השפה, הוא נשוי לאשה אמריקאית שמפרנסת אותו ברווחה. כל זה לא מפריע לו לקטר בלי סוף ( זה גם מקצועו- כותב טור על חוויותיו כמהגר).
בנוסף יש הבדל משמעותי באיכות בין הסיפורים בריק קבל בקושי 2 כוכבים ( גם בגלל הקיטורים הבלתי פוסקים והטרחנות שלו), לזרוס ואולגה קבלו 4 כוכבים. והציון של הספר הוא ממוצע. גם ההבדל הזה מודגש עוד יותר בגלל מבנה הספר.