ביקורת ספרותית על פתרון סופי - או: תעלומת התוכי החטוף - ספריה לעם #562 מאת מייקל שייבון
ספר טוב

---

שרלוק הולמס הוא מסוג הגיבורים הספרותיים שאף פעם לא נמאס מהם. האכזבה שמגיעה ברגע שסיימת לקרוא את כל הסיפורים המקוריים (56 סיפורים קצרים וארבעה רומנים לא ארוכים במיוחד) מתניעה מיד את הרצון למצוא המשכים שלא יעליבו את גאוניות המקור. המשך מפתיע אחד הוא הסדרה הבריטית הגאונית של הBBC, שהציבה רף חדש בעיבוד של ספרים לטלוויזיה וכל רגע בה הוא תענוג צרוף לאוהבי הספרים. בתחום הספרות קשה יותר למצוא כאלה, אבל באחת מאחריות הדבר הנהדרות של ההוצאה החדשה נכללה המלצה לספר הזה.

מדובר בנובלה קצרצרה (100 ומשהו עמודים בפורמט עם עובד, בפונט גדול ואפילו ציורים) שלוקחת אותנו 30 שנה מאוחר יותר מהפעם האחרונה שבה פגשנו את הולמס, בפתח מלחמת העולם הראשונה. כעת השנה היא 1944, ואל חוות הדבורים הקטנה של הולמס בסאות'-דאנס מגיע ילד אילם מלווה בתוכי, שמתניע שרשרת משונה של אירועים שלא ניתן לנתק אותה מהמלחמה הנוראה שמתחוללת.
בשום מקום בספר לא מוזכר הולמס בשמו, אבל הוא רווי אזכורים ורמזים לפרשיות מוכרות ולמנהגיו הישנים. הולמס של 1944 הוא אכן אינו מה שהיה, כשהוא נאלץ להתמודד עם מגבלות הגוף ואולי אף מגבלות השכל ועם חסרונו של ידיד ותיק. יותר מכל, אולי, הוא כבר לא משוכנע בצורך לפתור את התעלומה ולהגיע לסופה של אותה שרשרת היקשים גאונית, ואולי זהו השינוי המפתיע ביותר.
הספר כתוב בגוף שלישי, בלשון תיאורית ומתפייטת שיותר מכל מזכירה (במודע או שלא) את האווירה הקודרת של "הקידה האחרונה". גם שמו של הספר מרמז ל"בעיה הסופית", אותו סיפור מוות כביכול אי שם בתחילת ימיו של הבלש. כל אלה מרחיקים אותנו במידה רבה מאווירת הסיפורים המקוריים, על המברקים, המבקרים והמרדפים ברחובות לונדון; אבל נראה כי האווירה המלנכולית, הסוף הלא מוחלט של הסיפור וכמה נקודות מבט מעניינות הולמות יותר את רוחו של הולמס ואולי גם את זו של סר ארתור קונן-דויל, המחבר המהולל.
לחובבי האיש והתחושה שמאחורי שרלוק הולמס, ואולי גם קצת פילוסופיה.

» ביקורות נוספות של מירב
» ביקורות נוספות על פתרון סופי - או: תעלומת התוכי החטוף - ספריה לעם #562