ביקורת ספרותית על הניקס מאת נתן היל
ספר בסדר דירוג של שלושה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שבת, 3 בפברואר, 2018
ע"י מירב


לאמריקאים יש את המושג של "הרומן האמריקני הגדול", זה שיצליח להכיל את המורכבות ואת גדולתה (לפחות בעיני עצמה) של האומה האמריקאית, או משהו כזה, וזה שלכאורה כל סופר מתחיל שואף אליו. יומרה כזו היא כמובן סיכון לסופרים שעשויים לקפוץ גבוה ורחוק מכדי יכולתם וכישרונם ולהיכשל בהתאם - בספר גדול, עבה ורחב בכל המובנים, שיקרוס לתוך היומרנות שלו-עצמו. וכך "הניקס", שהחשיבות העצמית מבצבצת מכל עמוד שלו, לא משאיר לקוראים אלא לשפוט אותו לפי אמות המידה שהציב להם בעצמו.

קו העלילה העיקרי של "הניקס" עוסק בניסיונו של סמואל, הסופר המבטיח לשעבר והמרצה המשועמם והמכור למשחקי מחשב בהווה, להתחקות אחרי סיפור החיים הנעלם של אמא שלו, שעזבה כשהייתה ילד ללא הסבר, ולהחליט האם היא ראויה לסליחתו ולעזרתו ברגע הקריטי שבו מצאה את עצמה, או שמא זו דווקא ההזדמנות שלו לנקום בה על השנים האבודות. עם זאת, המקום שניתן בספר ליחסי אם-בן ולתסביכים פסיכולגיים הולמים הוא שולי יחסית ואקראי למדי; 700 העמודים של הספר עוסקים בעיקר בזיכרונות הילדות של סמואל, בחייה של אמו פיי ובחייהן של עוד כמה וכמה דמויות רלוונטיות יותר ופחות. כאן אורכו המוגזם של הספר הופך אותו בעל כרחו ל"רומן אמריקני גדול" ומכשיל אותו פעמיים: ראשית, כיוון ששאלת עברה המסתורי של האם נפתרת ברובה בערך בשני שליש הספר ומשם הוא בעיקר נמרח, בזמן שמקום רב מן הדרוש מוקדש לחבר הילדות המפוקפק של סמואל או לעמיתו למשחק הדרקונים הממוחשב, בלי שיתברר לנו למה הם נחוצים לסיפור ולמה יש להעלות אותם באוב בכל הפוגה מיותרת מסיפורה של פיי ולגזור עליהם מיני מיתות משונות. שנית, כיוון שלאורך העמודים האלו הסופר מתעקש להתייחס בנימה רצינית למחצה וסאטירית כביכול לכל סוגיה שעל סדר היום האמריקאי: רשתות חברתיות, הוראה בקולג'ים, המלחמה בטרור, קפיטליזם תאגידי, תרבות הנגד ההיפית של שנות השישים, ווריאציות לא מתוחכמות על דונלנד טראמפ ומיילי סיירוס ועוד ועוד.
מובן שאין שום סיכוי לומר משהו מעמיק או מקורי על כמות רבה כל כך של נושאים, וודאי שלא לקשר אותם לנרטיב העיקרי של הסיפור על בחירות בחיים והצדדים השונים והמנוגדים באישיות של כל אחד מאיתנו (מקורי, אני יודעת). אבל חמור מכך, כשמצמידים את כל הסוגיות החשובת כשלעצמן יחד לסיפור בן חמישים שנה שכרוך ישירות באירועים ציבוריים ולאומיים, נוצר הרושם כאילו אכן נאמר משהו 'חשוב', בזמן שזו רק הצגה של מסר, המקבילה של סטטוס בפייסבוק לדעה אמיתית. כך למשל המחאה ההיפית כנגד המלחמה בויאטנאם מתוארת באותה פרטנות חלולה של הלוחמים בעירק, בלא שאמירה של ממש תעלה מהעיסוק בהן אלא באופן שיקל על כל קורא לראות בדיוק את מה שהיה מצפה לראות ולהנהן בנחת. מזווית אחרת, הספר עוסק באובססיביות בשפע החולני של תרבות הצריכה האמריקאית בזמן שהוא בעצמו הוא שוק בלתי נדלה של התייחסויות לכל תקופה, רעיון ונושא שאפשר להעלות על הדעת ואפילו לא ידעתם שאתם צריכים ברומן פסיכולוגי על הורות והתבגרות. ועוד לא הזכרתי את המיתולוגיה הנורווגית התמוהה, את היומרה המיותרת לכתוב מתוך תודעתו של המשורר אלן גינזברג ואת פרק הסיכום בן עשרים העמודים (פרופורציוני לאורך הספר) שמלא בקלישאות על קבלה עצמית והתחלה מחדש שתלושות מכל מה שהיה לפניהן.

*

הספר כתוב נהדר, והוא מעניין וסוחף. אבל אם אתם רוצים ספר עב כרס שכתוב בווירטואוזיות ומבטיח להגיד משהו על אמריקאיות אבל לא ממש מקיים, תקראו קודם את "טוהר" של ג'ונתן פראנזן, שהוא בכל זאת המקור השנון של הספר הזה.
12 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
זה שאין לנקוב בשמו (לפני 5 חודשים)
זה לא ספר שתופס את עצמו חשוב. זה קוראים שקראו את הספר ותפסו אותו כספר חשוב. אל תשכחי בכלל שהסופר, נייתן היל, הוא בסך הכל בן אדם פשוט שמכור למשחקי דרקונים במחשב, ושניסה להוציא פעם ספר לאור שנפסל.
מירב (לפני 5 חודשים)
הספר מהנה, אבל אם צריך לדרג אותו אני מתחשבת בעוד כמה דברים, במיוחד כשמדובר בספר שתופס את עצמו 'חשוב'
זה שאין לנקוב בשמו (לפני 5 חודשים)
אני קורא אותו עכשיו (רק מאתיים ומשהו עמודים בינתיים - הא! יעל, את צריכה להגביר את הקצב...)
ועד כה - למרות שעוד לא הגעתי לסודה של פיי - הספר... ובכן, את דעתי עליו תדעו בביקורת.

דילגתי קצת מחשש לספויילרים, אבל ממה שקראתי, יש משהו בדברייך. הוא באמת מנסה ללכת לכל מני איזורים, ולפעמים יוצא מהסיפור המרכזי ופותח כל מני סיפורים קטנים ומשניים. אבל! אני לא חושב שזה נכון להתייחס אליו, לספר, ולהשוות אותו לספרים אחרים, שמישהו חשב להשוות אותו, ולכן הציפיות ממנו הן ככה וככה. הספר עומד בפני עצמו והוא לא נועד להיות הממשיך של- או במסורת של-... אני חושב שצריך להתייחס אליו בנפרד. אהבת? נהנית? למה רק 3 כוכבים?
מחשבות (לפני 5 חודשים)
פאלפ, תודה על התיקון וכמובן שלזה אני מתכוון.
yaelhar (לפני 5 חודשים)
אני קוראת אותו עכשיו (רק מאה ומשהו עמודים בינתיים)
ועד כה - למרות שעוד לא הגעתי לסודה של פיי - אני יכולה לסמוך ידי על הביקורת שלך: כתוב נפלא וארוך מדי.
Pulp_Fiction (לפני 5 חודשים)
מחשבות, אם אתה מתכוון לאייטמטוב, אז זה קירגיזסטן. וזה לא באירופה.
מחשבות (לפני 5 חודשים)
משונה, אבל מכל הספרים האמריקאים שקראתי, גדול הוא לא מסוג הדברים הנדבקים להם. מטוהר יש להמנע בכל מחיר, אם כבר התיקונים. רומנים גדולים נמצאים באירופה (אם קזחסטן נמצאת באירופה, ונדמה לי שלא ממש).





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ