“ספר טוב ומעניין. זיידי סמית היא אחת הסופרות האהובות עלי וקראתי את כל ספריה שתורגמו לעברית. היא לוקחת אקטואליה עדכנית ורוקמת סביבה סיפור עם הרבה תובנות ולקחים, כמו גם מערכות יחסים וחברויות ומה שקורה לאותן חברויות לאורך השנים במקביל להתבגרות של גיבורות הספר החל משנות ילדותן כילדות "מוקה" בלונדון עד השנים בהן הן הופכות לנשים זו כעוזרת אישית לזמרת מפורסמת המסייעת בפטרונות לתושבים נזקקים באפריקה תוך אימוץ ילדים (מזכיר מישהי?) והשנייה שהחלה דרכה כרקדנית והופכת לאשה קשת יום מטופלת בילדים. בו זמנית תיאור של מאבקים חברתיים בין מהגרים לאוכלוסייה "הלבנה" של לונדון. מעניין, קריא ומזמין עוד משל זיידי סמית.”

“ציון כולל: 4- טוב מאוד
עלילה – 4
מקצב – 2
תובנות, ושפה – 4-5



בעבר, ניסיתי לקרוא את ספרה של סמית " שיניים לבנות", ולא צלחתי אותו.
על סמך ניסיון העבר, ניגשתי לספר זה בהיסוס. והנה השתפרה תוחלתי, ספר מעניין על בעיות הגזע הכהה, החל מגוון מוקה כהה של המספרת ללא השם, וחברתה טרייסי בעלת הגוון הבהיר יותר, ועד הצבע השחור החזק של תושבים בכפר אפריקאי במדינה במערב אפריקה.
שתי הבנות גרות בלונדון, בשכונה של מעמד הביניים הנמוך, בנדיגו, שבה, אופק הלמידה, ההתפתחות והשאיפות אינו כבוי, יש לאן לשאוף ולהתקדם.
יותר מכך, יש מנגנוני תקשורת שמאפשרים התקדמות וטיפוס מהירים בסולם החברתי.
טרייסי מבקשת להתמחות במחול ומצליחה.
המספרת הופכת למנהלת אישית ומפיקה מצליחה של איימי, זמרת מפורסמת, נבונה, רגישה לזולת, פורצת דרך הן בהתנהגותה והן בסגנון שירתה המתבסס על וידאו קליפס.
ברגע מסוים, חל שבר בחיי המספרת והיא מופנית לניהול והובלה של פרויקט סיוע שנוסד על ידי איימי ומיועד לביעור העוני בכפר באפריקה. הרעיון שעומד בבסיס סיוע זה הוא כי במקום להשקיע רוחבית כך שהכספים יורדים לטמיון, יש להשקיע בכפר בודד, בקבוצה נבחרת מתוכו, ועל ידי כך תתקדם כל החברה.

וכאן מתחולל הממשק בין האידאלים, של איימי, אימה של המספרת, ה"בורגנות" החיצונית והמספרת, לחיי היום יום בכפר באפריקה על אמונותיו מנהגיו וחלק מ"עוזריה" . ועל כך כדאי לקרוא.

דרך אגב, לא הופתעתי. ניתן לקרוא את הספר גם כמשל לכל סיוע שניתן במנות גדולות , מתוך אמונה שלמה, שאינו מתחשב במצב העובדתי בשטח.
לעתים, אני רואה זאת בתהליכי הסיוע שנעשים בארץ, במיוחד אחרי כתבה קורעת לב באיזה סמרטוטון.
באותו רגע, מסתתמים כל מנגנוני הבקרה והשאלות שצריכות להישאל.
למצב כזה יש יתרון בארץ , כי ניתנת הזדמנות נוספת לסמרטוטון, הפעם לבקש ועדת חקירה על הבזבוז.

העלילה מתחילה מגלעין החיים בשכונה הלונדונית ועד למותם של חלק מהדמויות.

הסיפור פרטני, בכל שלב ושלב. ניתן לאמר כי הוא " שטוח". כל פרק מתואר בכישרון עצום של זיידי סמית, הבעיה היא המקצב האיטי בכמה מקומות בגלל רמת פרטנות זהה, שאינה הכרחית.
היות והכתיבה מלאת תובנות, והיכולת הסיפורית של הסופרת סמית נפלאה, הרי לעתים היתה לי ההרגשה של אדם הטובע בממתק.
כשצולחים מכשול זה, ומסתגלים לקצב, רואים כי המאמץ משתלם.
היות ולסופרת יש מה להגיד, היא אינה זקוקה לטריקים של שבירת זמן ומקום בצורה פראית.

הספר, כאמור, גדוש תובנות, וניסיון חיים.

המספרת האנונימית, לומדת על עצמה ב..כפר:"הייתי חסרת תועלת במובן הכי מחמיר של המילה. אפילו תינוקות נמסרו לי באירוניה, ואנשים צחקו כשראו אותי מחזיקה אותם. מאמץ רב הושקע בהגנה מתמדת עלי מפני המציאות...הם כבר פגשו אנשים כמוני. הם ידעו כמה מעט מציאות אנחנו מסוגלים לשאת.."

ואפיזודה אחרת שכדאי ללמדה בקורס מנהלים.
גיבורת הספר מגיעה כמנהלת ועוזרת אישית של איימי, הזמרת. בעקבות הקפיצה המטאורית, היא מרגישה :" היא לא אמתית, שום דבר לא אמיתי..". וכמובן נכשלת.
במנגנון "השתמש וזרוק" הנהוג במקומותינו, עובד זה מפוטר עם או בלי מילות תודה.

איימי מבקשת מהמספרת לנסוע אתה על אופניים אל מחוז ילדותה, ועושה אתה את כל ה"אטרקציות" של ההתבגרות, כולל שחייה בעירום במים מקפיאים בבריכת הנשים, כמו להשתטות מול תמונה במוזיאון קנווד האוס.
סמית מתארת זאת כך:"וכך קרה ששוטטנו לנו בקנווד האוס, כש.. אחרינו משתרכת , לזמן מה , ילדה בת שש עם עיני עיט, שאמה פזורת הנפש סרבה להקשיב לתחושת הבטן שלה. אני הזדנבתי אחרי המעסיקה שלי..".

ו..סיכום הנסיעה נעשה במשפט הבא:" בעיר הזאת פשוט חייבים לדעת מה רוצים,.. אבל לא נראה לי שאת יודעת,.. את חושבת שמה שאני אומרת לך לא חל עליך, אבל הוא כן. המוח מחובר ללב ולעין- הכל בדמיון, הכל... לרצות זה לדמיין את זה, אני בחיים לא מתנצלת על מה שאני רוצה.. את מבזבזת את החיים שלך על התנצלויות... ... את כבר לא בבנדיגו!.. לפעמים צריך לצאת לעולם..לצאת מבנדיגו המ..".

אני ממליץ על הספר, לאלה שקשה להם הקריאה הרציפה בספר זה, כמוני, ניתן להפסיק ולהמשיך לאחר מכן.
הוא ראוי למאמץ.”

“לפני כמה שבועות קראתי שוב את NW של זיידי סמית, וחשבתי איך סיפור ההיחלצות של אחת הגיבורות משכונת העוני של צפון לונדון ומאבקה המתמשך להחזיק חזות של מי שמעולם לא נאלצה להמציא את עצמה מחדש מזכיר את הרומנים הנפוליטניים המהוללים של אלנה פרנטה ואת סיפורה של הגיבורה אלנה. כמובן, חלק מן הגאונות של פרנטה הוא שהיא זיהתה את המנגנון של המצאה עצמית בקרב נשים רבות מספור, גם כאלו שלא הגיעו ממצוקה ממשית, וגרמה לי לזהות אותו בשפע ספרים ובכלל בחיים. בכל אופן, כשניגשתי לספר הנוכחי והחדש של סמית, קשה היה להימנע מהתחושה שיש כאן "החברה הגאונה" בגרסת צפון לונדון. סמית שיקעה בגיבורה שלה מאפיינים ביוגרפיים מובהקים - בת לאם שחורה מג'מייקה ואב לבן ותושבת השכונות המתנדנדות על קו העוני והפשע בצפון לונדון, וכמ פרנטה מיקמה את הסיפור סביב הציר של חברות בין שתי ילדות, האחת היא גיבורה עכברית למדי והשנייה זוהרת ומסוכנת. בניגוד לפרנטה (ואני מבטיחה שזו השוואה אחרונה בין השתיים), החברות בין השתיים הופכת מהר מאוד לסיפור רקע ומשאירה את השאלה האם סמית התכוונה למחווה הזו או שיש כאן מנגנון עלילתי פשוט, ולמה בעצם הוא נועד.

לגיבורה של הספר, כמו שהבנתי רק כשהתחלתי לכתוב את הביקורת הזו, אין שם. היא עסוקה בתמרון זהיר בין אימה האקטיביסטית (בהתחלה רק בתיאוריה ואחר כך גם במעשה) לבין אביה הנוכח-נפקד ובין חברתה הזוהרת טרייסי, כוכבת שיעורי הריקוד, כמו גם בין הערצתה הפרטית לפרד אסטר ומחזות זמר ישנים ובין חוסר כישרונה שלה בריקוד. אימה של הגיבורה נחושה להפוך את ביתה לדוגמה ומופת של חינוך ומדעות חברתית שתתעלה מעל כל מחסומי הגזע ואי השוויון ומכיוון שטרייסי עושה צרות והמשפחה שלה היא צרה בפני עצמה, האם מקפידה להרחיק אותה מהסטריאוטיפ המסוכן שהוא טרייסי. הגיבורה אמנם לא הולכת בעקבות חברתה הרקדנית והבעייתית אבל בהחלט מורדת בהשקפת עולמה הנחושה של האם, שאינה מסוגלת להעביר שיחת חולין בלי ניתוחים היסטוריים וכלכליים למציאות כפי שהיא. בגיל צעיר הופכת המספרת לעוזרתה האישית של כוכבת פופ תואמת מדונה ובזה מתנתקת גם מהדרישה למרוד בקפיטליזם המדכא וגם מהציפייה להצטרף לחצי המדוכא של מורשתה. היא מבלה את חייה בשירותים קטנוניים לכוכבת עד שידה הארוכה של האם גורמת לה למצוא את עצמה מסייעת לפרויקט פילנתרופי של הכוכבת במערב אפריקה, שמנסה לייסד בית ספר לבנות המקומיות. הגיבורה שלנו לא מגלה את האור הגזעי פתאום; במקום זה היא נשאבת לתהליך ארוך ומבלבל של הערכה מחדש של מה שהיא מניחה כהכרחי ואפשרי בחייה ושל אישיותה המושתקת והפסיבית.

יחסית לסמית, הספר כתוב בבהירות ובישירות שקצת משעממת בפרקים הראשונים והוא גם נעדר דמויות שליליות מובהקות. עם זאת, כמו בספריה הקודמים, הספר עמוס רפרנסים לתרבות פופולרית ובעיקר למוזיקה שחורה - מריקודי עם אפריקאים עד מייקל ג'קסון - ובניגוד למה שמייקל שייבון, נניח, עושה בספרים שלו, הרפרנסים הללו משתלבים בטבעיות בעולמם של הגיבורים ומוסיפים לתפיסה שלנו את החיים שלהם. בסופו של דבר הסיפור מעלה את השאלה עד כמה אלמנטים מורשים כמו גזע, מצב כלכלי והתנהגות הורית משפיעות על התפתחותו של האדם ועל יכולתו למרוד בערכים האלה ולהיות אדם חדש, נקי מהשפעות ומהחלטות שהוחלטו עבורו. אני עוד לא לגמרי בטוחה מה בדיוק סמית ניסתה לטעון בסופו של דבר (אם בכלל), ועד כמה ההשוואה הגסה עם טרייסי הייתה נחוצה. בעיקר מפריעה לי קטיעת הספר מיד אחרי המעשה האקטיבי הראשון של הגיבורה, בלי רמזים מספיקים לאופן שבו היא עשויה להתפתח מכאן. לכן אני לא יודעת אם זה הספר הכי טוב של סמית עד כה כמו שקראתי במקומות מסוימים, אבל הוא בהחלט תוספת מעניינת למערך של סיפורי חיים מורכבים שהיא יצרה ויוצרת וגם התחלה טובה למי שמחפש לנסות.”

“זיידי סמית על שתי ילדות בצבע מוקה הגדלות באחד מפרברי לונדון. על מערכת היחסים בין השתיים העוברת טלטלות ומהמורות.
הספר פוליטי ועוסק בסוגיות חברתיות וביחסי 'לבנים' 'שחורים'. אהבתי מאד את ספרה הראשון "שיניים לבנות" של סמית ולא התאכזבתי גם מזה, אם כי נדרשת קריאה ממוקדת ואיטית. הספר איננו מתמסר בקלות.”