ביקורת ספרותית על טלגרף אווניו מאת מייקל שייבון
ספר טוב

---

ספר חדש של מייקל שייבון זה לא דבר שאני יכולה לעמוד בו, אז הנה, חזרתי. (לא חדש-חדש אגב, אלא החדש שתורגם לעברית. אני כבר מחכה לבא בתור.)

*

שייבון הוא מהסופרים שאני קוראת הרבה ושוב ושוב ואוהבת וחושבת עליהם, וכמו דויד גרוסמן או איאן מקיואן, אני מזהה את התמות שהוא חוזר ועוסק בהן, ואת הדמויות שבפניהן הוא חוזר ומעמיד את אותן הסוגיות. ומכיוון ששייבון הוא סופר רציני, אין מדובר כאן בשחזור של תבניות מצליחות אלא בניסיון כנה לנסות ולפענח את השאלות ש(ככל הנראה) מטרידות אותו. ומכיוון שהספר הזה שונה במקצת מקודמיו, ההכנה הזו הייתה מועילה כדי למצוא את החוט המקשר של מה שנראה כמו סבך עלילתי.

במרכז הספר הארוך והסבוך הזה עומדים שלושה זוגות של שחורים ולבנים בעלי יחסי ידידות/שותפות/אחר מורכבים, המייצגים את רוחה של אוקלנד - מין קצה מתפורר של עיר בשוליים של קליפורניה בעשור הקודם. ארצ'י וג'פי הם בעלי חנות תקליטים שפתיחת מתחם תאגידי ממותג ונוצץ מאיימת על קיומם הרעוע ממילא של מי שמסתמכים על אנשים שאשכרה רוכשים תקליטים, ועוד של ג'ז. גוון ואביבה, הנשים-של, הן צמד מיילדות שמנסות לשמור על המסורת (או שמא הטרנד) של לידות בית, עם ידיים מנוסות שתופסות את התינוק היוצא ולא בתעשייה שפוטת הביטוח הרפואי (לטענתן) של בתי החולים. ולבסוף, הצמד טייטוס וג'פי, שני נערים חנונים שמפתחים מערכת יחסים עקמומית שנעה בין אחוות אחים, ידידות חנונית וזוגיות מהוססת. ברקע יש עוד כמה וכמה דמויות מרשימות, בעיקר מהחלק השחור של השכונה, אבל לב הסיפור קשור בהתפתחויות הכאובות והנוגעות ללב (בעיקר בנוגע לצמד הנערים) של כל צמד בינו לבין עצמו, בהצלבה עם הצמדים האחרים, ועם שאר המרקם האנושי שמרכיב את אוקלנד ואת ההיסטוריה שלה.

קו עלילה שייבוני אופייני שמרכזי כאן הוא חיפוש האב (בעיקר של ארצ'י, אבל לא רק), על תחושת העלבון והכעס מחד ועל השאיפה התמידית לרַצות ולפייס מאיך, ועם שחזור הדפוסים ואימוץ תחליפי האב שנגזר מהחיפוש המתמיד הזה. קו אחר הוא העיסוק האובססיבי כמעט של שייבון בתרבות פופולרית וביכולתה לשמש מענה אמיתי למצוקות שאין בהן שום דבר זול או המוני, והפעם בדמות אינספור אזכורים לתקליטי והרכבי ג'ז, גיבורי על של מארוול וסדרות טלווזיה מהאייטיז, המכריחות את הקורא להפנות את מבטו ללא הרף אל הערות השוליים המבארות, וזה, אם להודות בכנות, די מתיש. יש כאן גם חברות שותקת בין גברים רדופי-עבר, זוגיות הומוסקסואלית עדינה של נערים ברגעי מפתח, פשע עם חן קלונועי ומשהו מרוחו הכללי של ספר הביכורים (המאכזב משהו) "מסתרי פיטסברג".
ההיבט היהודי, שהעיסוק המרתק והמקורי של שייבון בו בכל הספרים שלו שתורגמו לעברית עד כה היה לסיבה העיקרית שהתאהבתי בכתיבה שלו, נעדר כאן. ועדיין, השאלה בדבר הסיכוי שיופיע גיבור על או משיח מסוג כלשהו ויגאל את בני האדם הפשוטים מסבלם מהדהדת גם בספר הזה. שייבון מפנה את מבטו אל ההיסטוריה השחורה שאמנם יש לה כמובן קווי דמיון עם זו היהודית, אבל מעלה מעצם הבחירה תחושה לא נעימה של סופר לבן המנכס לעצמו אפילו את זכותם של השחורים לספר בעצמם את הסיפור שלהם. ועדיין, משהו בספר הזכיר לי יצירות מעניינות אחרות על תרבות שחורה שנתקלתי בהן לאחרונה (ו'נתקלתי', כי עדיין תרבות אמריקאית היא קודם כל לבנה), וחלקן נעשו בידי יוצרים לבנים - בעיקר "טרמיי" הנהדרת של דיויד סיימון על רובע הג'ז בניו אורלינס שאחרי הסערה הגדולה, אבל גם קצת מהעיבוד הטליווזיוני לגיבור העל השחור (המאוזכר בספר כמה פעמים) לוק קייג', ואפילו "Lemonade", האלבום הויזואלי היומרני, המרתק והיפהפה של ביונסה על הרבדים ההיסטוריים והחברתיים המשוקעים בקיום של נשים שחורות.

זאת כנראה הכתיבה השייבונית שמצליחה לגרום לספר להזכיר מוצר ויזואלי, כיוון ששייבון הוא אלוף של משפטים ארוכים ומתפתלים, עמוסי דימויים בלתי צפויים, שממש מכריחים אותך להתעכב על המשפט ולהרגיש את הצבעים והריחות של כל דמות, בגד, רחוב או מכונית שהוא מתאר. עם זאת, הכתיבה הזאת היא גם נקודת החולשה של הספר, כאשר שייבון לא מסוגל לראות טבעת בצל בלי להצמיד לה דימוי מתפייט, ואוהב להתחיל כל תת-פרק בשתי פסקאות שמתארות התרחשות בלי לספר לנו מי הגיבור שלה. ההתשה הזו, בצירוף גלריית דמויות מבלבלת במקצת וקונפליקט שנבנה לאיטו, קצת מקשה להיכנס לספר, ומצאתי את עצמי קוראת אותו הרבה יותר זמן מהצפוי. עם זאת, בערך במחצית הספר הדמויות מקבלות עוז פתאומי והעניינים נכנסים לתנופה מרגשת בניסיון של הדמויות לעמוד על שלהן, גם במחיר של איבוד החלקה הקטנה של כל אחת מהן בקהילה הרעועה של אוקלנד - וקהילה יכולה להיות גם חברות שברירית של שני אנשים שעומדת למבחן. ודווקא בגלל ריבוי הדמויות והתיאורים נדמה לי שזה יהיה ספר להתענג עליו בקריאות נוספות, שזה תמיד כיף.

בשורה התחתונה, אם כן, המאמץ לגמרי משתלם. כמו כן, מייקל שייבון, תכתוב לנו סדרת טלוויזיה כבר.

*

אגב: יופי של עטיפה, ומעניין שעם עובד הלכו לראשונה על הפורמט האמריקאי של דפים צהבהבים ודקיקים, שבהחלט מקלים על המאמץ הפיזי שבקריאת הספר.

» ביקורות נוספות של מירב
» ביקורות נוספות על טלגרף אווניו