“השני ברומנים הנפוליטניים סיכם תקופה ואפילו ניתן היה להסתפק בו כסיכום. אלא שלא להמשיך לקרוא בידיעה שיש המשך שלישי ואף רביעי, זה לא ממין העניין. בסיום הספר השני מופיע נינו, אהוב לבה משכבר של אלנה המספרת, הנמצאת עכשיו במסע לקידום ספרה, וזו הופעתה הראשונה בציבור. הופעתו באותו ערב היוותה מעין תיקון למעשיו הקודמים, אבל עתה אלנה רחוקה ממנו, מצויה תחת התרגשות הופעת ספרה, חתונתה הקרובה, השינויים הרבים העומדים לחול בחייה, מעברה לגור בפירנצה כאשה נשואה ויציאה סופית מנפולי. אלא שנפולי ממש לא מרפה ממנה, לִילה, ליתר דיוק. השנה היא 1968, שנה הזכורה כשנתו של דני האדום בפריז, בהפגנות הסוערות שהדהדו ברחבי העולם. גם איטליה נסערת וכמובן אלנה בתוך כל זאת. אלנה ולילה בנות 24. אלנה פרסמה ספר המהדהד ברחבי איטליה ומכניס כסף, לילה מטופלת בבנה גֶ'נארו, גרה עם אנצו, ידידה משכבר הימים, הרחק מבעלה ממנו נפרדה סטפנו. עבודתה במפעל הנקניקים אצלו ברונו, ידידו של נינו, פוגעת בבריאותה. בממד המקומי-ארצי הרוחות סוערות בין הפשיסטים לקומוניסטים וכולם איכשהו קשורים לשיקום מעמד הפועלים, כשבתווך לילה וגילוייה לתקשורת באשר קורה במפעל כמקום המייצג את התנאים הירודים של מעמד הפועלים. אלנה שומעת כל זאת, לבה נחמץ והיא בוחרת לתמוך בחברתה, שבזמן כלשהו בחרה להתנתק ממנה וחשה כי אין בכוחה לעשות זאת. במקום כלשהו פולטת לילה: "עשינו חוזה כשהיינו קטנות: הרעה זאת אני." בהמשך היא משביעה את אלנה, יקרה אשר יקרה ללילה וזו לא תוכל להמשיך לתפקד כאם, אלנה צריכה להשבע שתיקח את ג'נארו ותגדל אותו. אין ספק שהספר השלישי מורכב אף יותר, אפל ומסובך. משפחת סולארה הידועה לשמצה מרחיבה השפעתה על נפולי בכלל ועל השכונה הישנה בפרט, לילה ממשיכה לשנוא אותם בלהט ובעיקר את האחים מיקֶלה ומרצ'לו. למרות השנאה, לילה חושבת לחזור לשכונה, דבר המפליא את אלנה, הטועמת מאוויר אחר, שלא לומר, אווירה אחרת מנפולי המעיקה, מהרכילות, מהעוני, מהבריונות. ופתאום חתונה אצל אלנה, בעל ובת, דֶדֶה. בשיחת טלפון בין לילה לאלנה מדווחת האחרונה שההיריון עבר בקלות וכך גם הלידה יחסית. "כל אחד מספר לעצמו את החיים כמו שנוח לו," מפטירה לילה. אבל בחיים, כמו בחיים, הבת הבכורה מתישה את אלנה עד שנמצאת מטפלת, הבעל רע במיטה ואינו שותף טוב לחיים שלא במיטה, החיים משעממים, חברים אין ופירנצה רחוקה מנפולי וזרה כשלעצמה. העניין בספר של אלנה דעך, העיתון בו נהגה לכתוב כבר לא מפרסם את הגיגיה. האם כל הטוב נגמר בטרם ממש החל? וכך נולדת הבת השניה, אבל ספר שני מטעמה של אלנה מתקשה להפציע. בקושי ספרון. היא משקיעה יותר במשפחה, פחות בממד האקדמי או הספרותי. אלא שלא הכל בית ומשפחה. שנות השבעים באיטליה הן שנים סוערות. הסערה כאילו בולעת הכל ומקיאה גוויות. הבריגדות האדומות נולדות בעקבות המתרחש בסין, ראש הממשלה אלדו מורו נרצח, אבל גם ג'ינו, הרוקח מנפולי, שהביע אהבה בצעירותו לאלנה. פשיסטים מול קומוניסטים מותירים שובל ארוך של דם. לילה הופכת למהנדסת, מפעילת מחשב IBM, לא להאמין. היא ואנצו, מהנדס מחשבים אף הוא, ממשיכים לחיות יחד, להרוויח הון ולשוב ולקשור חייהם עם בני סולארה השנואים והמפחידים. בסופו של דבר, אם כי לא ממש בסוף הסיפור, שב להופיע נינו. אבל בסוף הסיפור הוא יעשה שוב את התיקון והפעם תיקון גדול אף יותר, עם נזק לא קטן בצדו. לילה מתקשרת לאלנה, כאילו היתה מבזקנית ברדיו, כדי לספר על רצח בנפולי. שוב מתברר שאפשר שאלנה יצאה מנפולי, אבל נפולי ממש לא יצאה מאלנה. היא מבקשת מאלנה לקחת את ג'נארו בעקבות המתרחש בנפולי, אבל אלנה מתקשה לקבלו בשל ה"תיקון" של נינו. ספר כביר אף יותר משני החלקים הראשונים, הטובים בפני עצמם. יש למה לחכות בחלק הרביעי.”

“בכרך השלישי של הרומנים הנפוליטניים, אנו עדים להמשך התרחקותן של גיבורות הסיפור, אלנה ולילה, בשלהי שנות העשרים שלהן, כמו גם להשתלשלות האירועים המלווה את סביבתן, בפירנצה ובנאפולי בהתאם. דווקא הספר הזה, שנע על מי מנוחות, נעם לי יותר מקודמיו הסוערים כביכול. חשתי שפרנטה דייקה בתיאור האומללות שהנישואים וההורות עלולים להביא, ובניגוד לגיבובי מילותיה השגורים, הצליחה לשם שינוי לגעת בנושאים עם תוכן ועניין, כמו מאבק המעמדות באיטליה הנאו-פשיסטית. ספר עם יותר אחיזה במציאות ופחות מלודרמה מטלנובלות, בתקווה שהסדרה תיחתם עם מסר, שלושה וחצי כוכבים.”

“עד כה הספר הקשה יותר לקריאה. יותר פוליטי, פחות עלילתי והרבה יותר אפל. בשלב הזה הסדרה מזכירה לי יותר ויותר את 'סמוך על סול' אשר במרכזה הקשר שבין ג'ימי לבין קים. לאפ אחת מהדמויות אין גאולה, אפ אחת מהן אינה מאושרת, הן לא עושות תמיד את הבחירות שהיינו רוצים שיעשו ומעל הכל, הקשר שבין שתי הנשים בונה והורס אותן בו זמנית. הן יעשו הכל זו עבור זו אך גם כדי להרוס זו את זו”

“אתחיל מהסוף. מהספר הזה נהנתי פחות מאשר משני הספרים הקודמים בסדרת הרומנים הנפוליטניים. אני מודה, התחלתי לחשוד בעצמי שחוות הדעת השלילית של אפרתי על הספר הראשון השפיעה עלי, חלשת אופי שכמותי. אבל אני די משוכנעת שהיו סיבות אובייקטיביות יותר לחוסר ההנאה שלי מהספר. דבר ראשון, נסיבות הקריאה: קראתי אותו בטיסה הלוך להודו, במצב נפשי של לחץ. אני מניחה שחוויית הקריאה מושפעת מזה. דבר שני, תחושה מסויימת של חזרתיות: שוב אלנה שואבת את ליבת חיבוריה ומאמריה מרעיונות גולמיים של לילה, שוב התחרותיות, שוב המטוטלת, או הנדנדה, זו מצליחה וזו כושלת ולהפך, שוב יחסי אהבה-שנאה, יריבות-הגנה. היו חסרים לי חידוש, שינוי, התפתחות. הספר הזה היה פוליטי יותר מקודמיו, ומלחמות הפשיסטים והקומיניסטים באיטליה לא עניינו אותי מספיק. היחס לילדים בספר העציב אותי. האופן שבו הם מיטלטלים יחד עם הטלטלות שהמבוגרים שבחייהם בוחרים לעבור, כמעט מבלי לחשוב על ההשלכות שיהיו להן על ילדיהם, האופן בו ניתן להשאיר ילד, כמו חבילה למשמרת, כאן או שם. בנוסף, הדגם שהמספרת מעצבת בספר הזה, דגם חיי נישואים אומללים, דגם שבו הגבר, לא משנה כמה משכיל ועדין יהיה, ירדה באשתו ואף יכה אותה בשלב כזה או אחר, הדגם שבו הקשרים בין גברים לנשים תמיד ידרדרו לצד הנמוך והגס, והאופן שבו כל זה משתלב בתאוריות פמיניסטיות שמוצדקות מהמציאות שמעצב הספר, במין לולאה סגורה, טיעון מעגלי ללא מוצא, היה מדכא ובעיני, לא משכנע. ואחרי כל זה, אני עדיין מחכה לתרגום של הספר הרביעי.”

“השני ברומנים הנפוליטניים סיכם תקופה ואפילו ניתן היה להסתפק בו כסיכום. אלא שלא להמשיך לקרוא בידיעה שיש המשך שלישי ואף רביעי, זה לא ממין העניין. בסיום הספר השני מופיע נינו, אהוב לבה משכבר של אלנה המספרת, הנמצאת עכשיו במסע לקידום ספרה, וזו הופעתה הראשונה בציבור. הופעתו באותו ערב היוותה מעין תיקון למעשיו הקודמים, אבל עתה אלנה רחוקה ממנו, מצויה תחת התרגשות הופעת ספרה, חתונתה הקרובה, השינויים הרבים העומדים לחול בחייה, מעברה לגור בפירנצה כאשה נשואה ויציאה סופית מנפולי. אלא שנפולי ממש לא מרפה ממנה, לִילה, ליתר דיוק. השנה היא 1968, שנה הזכורה כשנתו של דני האדום בפריז, בהפגנות הסוערות שהדהדו ברחבי העולם. גם איטליה נסערת וכמובן אלנה בתוך כל זאת. אלנה ולילה בנות 24. אלנה פרסמה ספר המהדהד ברחבי איטליה ומכניס כסף, לילה מטופלת בבנה גֶ'נארו, גרה עם אנצו, ידידה משכבר הימים, הרחק מבעלה ממנו נפרדה סטפנו. עבודתה במפעל הנקניקים אצלו ברונו, ידידו של נינו, פוגעת בבריאותה. בממד המקומי-ארצי הרוחות סוערות בין הפשיסטים לקומוניסטים וכולם איכשהו קשורים לשיקום מעמד הפועלים, כשבתווך לילה וגילוייה לתקשורת באשר קורה במפעל כמקום המייצג את התנאים הירודים של מעמד הפועלים. אלנה שומעת כל זאת, לבה נחמץ והיא בוחרת לתמוך בחברתה, שבזמן כלשהו בחרה להתנתק ממנה וחשה כי אין בכוחה לעשות זאת. במקום כלשהו פולטת לילה: "עשינו חוזה כשהיינו קטנות: הרעה זאת אני." בהמשך היא משביעה את אלנה, יקרה אשר יקרה ללילה וזו לא תוכל להמשיך לתפקד כאם, אלנה צריכה להשבע שתיקח את ג'נארו ותגדל אותו. אין ספק שהספר השלישי מורכב אף יותר, אפל ומסובך. משפחת סולארה הידועה לשמצה מרחיבה השפעתה על נפולי בכלל ועל השכונה הישנה בפרט, לילה ממשיכה לשנוא אותם בלהט ובעיקר את האחים מיקֶלה ומרצ'לו. למרות השנאה, לילה חושבת לחזור לשכונה, דבר המפליא את אלנה, הטועמת מאוויר אחר, שלא לומר, אווירה אחרת מנפולי המעיקה, מהרכילות, מהעוני, מהבריונות. ופתאום חתונה אצל אלנה, בעל ובת, דֶדֶה. בשיחת טלפון בין לילה לאלנה מדווחת האחרונה שההיריון עבר בקלות וכך גם הלידה יחסית. "כל אחד מספר לעצמו את החיים כמו שנוח לו," מפטירה לילה. אבל בחיים, כמו בחיים, הבת הבכורה מתישה את אלנה עד שנמצאת מטפלת, הבעל רע במיטה ואינו שותף טוב לחיים שלא במיטה, החיים משעממים, חברים אין ופירנצה רחוקה מנפולי וזרה כשלעצמה. העניין בספר של אלנה דעך, העיתון בו נהגה לכתוב כבר לא מפרסם את הגיגיה. האם כל הטוב נגמר בטרם ממש החל? וכך נולדת הבת השניה, אבל ספר שני מטעמה של אלנה מתקשה להפציע. בקושי ספרון. היא משקיעה יותר במשפחה, פחות בממד האקדמי או הספרותי. אלא שלא הכל בית ומשפחה. שנות השבעים באיטליה הן שנים סוערות. הסערה כאילו בולעת הכל ומקיאה גוויות. הבריגדות האדומות נולדות בעקבות המתרחש בסין, ראש הממשלה אלדו מורו נרצח, אבל גם ג'ינו, הרוקח מנפולי, שהביע אהבה בצעירותו לאלנה. פשיסטים מול קומוניסטים מותירים שובל ארוך של דם. לילה הופכת למהנדסת, מפעילת מחשב IBM, לא להאמין. היא ואנצו, מהנדס מחשבים אף הוא, ממשיכים לחיות יחד, להרוויח הון ולשוב ולקשור חייהם עם בני סולארה השנואים והמפחידים. בסופו של דבר, אם כי לא ממש בסוף הסיפור, שב להופיע נינו. אבל בסוף הסיפור הוא יעשה שוב את התיקון והפעם תיקון גדול אף יותר, עם נזק לא קטן בצדו. לילה מתקשרת לאלנה, כאילו היתה מבזקנית ברדיו, כדי לספר על רצח בנפולי. שוב מתברר שאפשר שאלנה יצאה מנפולי, אבל נפולי ממש לא יצאה מאלנה. היא מבקשת מאלנה לקחת את ג'נארו בעקבות המתרחש בנפולי, אבל אלנה מתקשה לקבלו בשל ה"תיקון" של נינו. ספר כביר אף יותר משני החלקים הראשונים, הטובים בפני עצמם. יש למה לחכות בחלק הרביעי.”

“בכרך השלישי של הרומנים הנפוליטניים, אנו עדים להמשך התרחקותן של גיבורות הסיפור, אלנה ולילה, בשלהי שנות העשרים שלהן, כמו גם להשתלשלות האירועים המלווה את סביבתן, בפירנצה ובנאפולי בהתאם. דווקא הספר הזה, שנע על מי מנוחות, נעם לי יותר מקודמיו הסוערים כביכול. חשתי שפרנטה דייקה בתיאור האומללות שהנישואים וההורות עלולים להביא, ובניגוד לגיבובי מילותיה השגורים, הצליחה לשם שינוי לגעת בנושאים עם תוכן ועניין, כמו מאבק המעמדות באיטליה הנאו-פשיסטית. ספר עם יותר אחיזה במציאות ופחות מלודרמה מטלנובלות, בתקווה שהסדרה תיחתם עם מסר, שלושה וחצי כוכבים.”

“עד כה הספר הקשה יותר לקריאה. יותר פוליטי, פחות עלילתי והרבה יותר אפל. בשלב הזה הסדרה מזכירה לי יותר ויותר את 'סמוך על סול' אשר במרכזה הקשר שבין ג'ימי לבין קים. לאפ אחת מהדמויות אין גאולה, אפ אחת מהן אינה מאושרת, הן לא עושות תמיד את הבחירות שהיינו רוצים שיעשו ומעל הכל, הקשר שבין שתי הנשים בונה והורס אותן בו זמנית. הן יעשו הכל זו עבור זו אך גם כדי להרוס זו את זו”

“אתחיל מהסוף. מהספר הזה נהנתי פחות מאשר משני הספרים הקודמים בסדרת הרומנים הנפוליטניים. אני מודה, התחלתי לחשוד בעצמי שחוות הדעת השלילית של אפרתי על הספר הראשון השפיעה עלי, חלשת אופי שכמותי. אבל אני די משוכנעת שהיו סיבות אובייקטיביות יותר לחוסר ההנאה שלי מהספר. דבר ראשון, נסיבות הקריאה: קראתי אותו בטיסה הלוך להודו, במצב נפשי של לחץ. אני מניחה שחוויית הקריאה מושפעת מזה. דבר שני, תחושה מסויימת של חזרתיות: שוב אלנה שואבת את ליבת חיבוריה ומאמריה מרעיונות גולמיים של לילה, שוב התחרותיות, שוב המטוטלת, או הנדנדה, זו מצליחה וזו כושלת ולהפך, שוב יחסי אהבה-שנאה, יריבות-הגנה. היו חסרים לי חידוש, שינוי, התפתחות. הספר הזה היה פוליטי יותר מקודמיו, ומלחמות הפשיסטים והקומיניסטים באיטליה לא עניינו אותי מספיק. היחס לילדים בספר העציב אותי. האופן שבו הם מיטלטלים יחד עם הטלטלות שהמבוגרים שבחייהם בוחרים לעבור, כמעט מבלי לחשוב על ההשלכות שיהיו להן על ילדיהם, האופן בו ניתן להשאיר ילד, כמו חבילה למשמרת, כאן או שם. בנוסף, הדגם שהמספרת מעצבת בספר הזה, דגם חיי נישואים אומללים, דגם שבו הגבר, לא משנה כמה משכיל ועדין יהיה, ירדה באשתו ואף יכה אותה בשלב כזה או אחר, הדגם שבו הקשרים בין גברים לנשים תמיד ידרדרו לצד הנמוך והגס, והאופן שבו כל זה משתלב בתאוריות פמיניסטיות שמוצדקות מהמציאות שמעצב הספר, במין לולאה סגורה, טיעון מעגלי ללא מוצא, היה מדכא ובעיני, לא משכנע. ואחרי כל זה, אני עדיין מחכה לתרגום של הספר הרביעי.”