ביקורת ספרותית על הנני מאת ג'ונתן ספרן פויר
ספר טוב

---

ג'ונתן ספרן פויר הוא סופר כוכב, במובן שהוא נקרא ע"י מגוון רחב של אנשים ומתווך באמצעות ראיונות וביקורות במידה לא אופיינית לרוב עמיתיו לתחום. זה גם אומר שכיוצא ספר חדש שלו כולם (בגבולות הז'אנר) קוראים והציפיות בשמיים, אבל גם שלא ברור האם הציפיות הללו צריכות להיות מעולמות רב המכר הפופולרי או מעולמות יקיר טקסי הפרסים - ויש מעט סופרים שחולשים על שני התחומים. הבלבול הזה הוא כנראה הסיבה לכך שהתחושה העיקרית שעלתה בי אחרי הקריאה סותרת את ההנאה מהקריאה עצמה.

כמו שהובהר בשלל הראיונות לקראת צאת הספר, יש בו מידה רבה של אוטוביוגרפיות - ספרן פויר מתאר בו נישואים שמתפרקים, בדומה לאלו שלו עם הסופרת ניקול קראוס, ופורש לאורך מאות עמודים לא רק את נבכי נפשו של ג'ייקוב, הסופר היהודי המסובך, אלא גם את אלו של אשתו, ילדיו, אביו וסבו ועוד ועוד. החלק הזה של הספר, למעט התחושה הלא נעימה של מציצנות, הוא בהחלט מעניין, מורכב ואף מרגש לעיתים. אפילו ההנאה המופגנת של פויר מתיאור דמויות של ילדים בוגרים מכפי גילם משתעשעים ומתבטאים בפורמטים בלתי צפויים (משחק של מציאות מדומה וירטואלית, למשל), עוד נסבלת בחלקו הראשון של הספר, וכך גם נטייתו לתיאור אינספור טקסים זוגיים, מנהגים משפחתיים ושאר טריקים קלים שנועדו לגרום לקוראת להתרגש ולהיקסם מהדמויות הרגילות אך החד פעמיות לכאורה.

הבעיה העיקרית בספר קשורה בהיבט היהודי שלו, שהוא לכאורה מקור המשיכה הראשי של ספרן-פויר לקהל הקוראים הישראלי. אלא שבניגוד לסופר היהודי-אמריקאי המקביל אליו שנסקר כאן לפני שבועיים, ספרן פויר לא מצליח להוציא מהחווייה היהודית שהוא מתאר מימד רגשי כנה, שמהווה חלק טבעי ואמין מהחווייה שלהן ושל הקורא, ובמקום זה יוצא מגדרו בניסיון לספק קיטש יהודי-ישראלי אותנטי. אמנם התיאור שלו את החווייה היהודית-אמריקאית והמפגש עם הקרובים הישראלים אמין ומשכנע, אלא שהוא מרוצף בשפע של 'וורטים' מוצלחים יותר ופחות, על הגבול הדק בין הסברה לקהל הלא-יהודי לבין התחנפות לקהל הכן-יהודי, שמרגישים כמו עוד אמצעי שחוק וקיטשי בנוסח הסמסים בין ג'ייקוב לאשתו. וכשהוא מגיע ללב הספר, כלומר תיאור דיסוטופי של רעידת אדמה/מלחמה כוללת בין ישראל לשכנותיה, מה שאמור להיות מרתק ומלחיץ ורלוונטי מרגיש כמו מותחן אמריקאי בגרוש על גיבורים מהמוסד. המתח לקראת "השמדת ישראל" נבנה ונבנה, מעוטר בשפע דרכים ספרותיות וניים דרופינג, אבל לא מגיע לשום סוף משכנע. הריחוק ממה שאמור להיות קרוב וכואב הופך את ההקבלה בין חורבן הבית הפרטי לחורבן הבית הלאומי למאולצת עוד יותר, ומשרה אווירה של חוסר סבלנות מטריד על הרבע האחרון של הספר.

אז השורה התחתונה היא שמה שאמור להיות מרגש ורלוונטי הופך למאולץ וטרחני, אבל השורה הזו כאמור סותרת את חויית הקריאה לאורך שלושה רבעים מהספר - ומדובר בלא מעט עמודים. כך שאני בהחלט ממליצה לחובבי רומנים משפחתיים מפורטים, ספרים על מערכות יחסים ויהדות ארה"ב לקרוא את הספר, ולקחת בערבון מוגבל מראש את התוספת הדיסוטפית המיותרת שצורפה אליו.

» ביקורות נוספות של מירב
» ביקורות נוספות על הנני