שרלוק הולמס הוא מסוג הגיבורים הספרותיים שאף פעם לא נמאס מהם. האכזבה שמגיעה ברגע שסיימת לקרוא את כל הסיפורים המקוריים (56 סיפורים קצרים וארבעה רומנים לא ארוכים במיוחד) מתניעה מיד את הרצון למצוא המשכים שלא יעליבו את גאוניות המקור. המשך מפתיע אחד הוא הסדרה הבריטית הגאונית של הBBC, שהציבה רף חדש בעיבוד של ספרים לטלוויזיה וכל רגע בה הוא תענוג צרוף לאוהבי הספרים. בתחום הספרות קשה יותר למצוא כאלה, אבל באחת מאחריות הדבר הנהדרות של ההוצאה החדשה נכללה המלצה לספר הזה.

מדובר בנובלה קצרצרה (100 ומשהו עמודים בפורמט עם עובד, בפונט גדול ואפילו ציורים) שלוקחת אותנו 30 שנה מאוחר יותר מהפעם האחרונה שבה פגשנו את הולמס, בפתח מלחמת העולם הראשונה. כעת השנה היא 1944, ואל חוות הדבורים הקטנה של הולמס בסאות'-דאנס מגיע ילד אילם מלווה בתוכי, שמתניע שרשרת משונה של אירועים שלא ניתן לנתק אותה מהמלחמה הנוראה שמתחוללת.
בשום מקום בספר לא מוזכר הולמס בשמו, אבל הוא רווי אזכורים ורמזים לפרשיות מוכרות ולמנהגיו הישנים. הולמס של 1944 הוא אכן אינו מה שהיה, כשהוא נאלץ להתמודד עם מגבלות הגוף ואולי אף מגבלות השכל ועם חסרונו של ידיד ותיק. יותר מכל, אולי, הוא כבר לא משוכנע בצורך לפתור את התעלומה ולהגיע לסופה של אותה שרשרת היקשים גאונית, ואולי זהו השינוי המפתיע ביותר.
הספר כתוב בגוף שלישי, בלשון תיאורית ומתפייטת שיותר מכל מזכירה (במודע או שלא) את האווירה הקודרת של "הקידה האחרונה". גם שמו של הספר מרמז ל"בעיה הסופית", אותו סיפור מוות כביכול אי שם בתחילת ימיו של הבלש. כל אלה מרחיקים אותנו במידה רבה מאווירת הסיפורים המקוריים, על המברקים, המבקרים והמרדפים ברחובות לונדון; אבל נראה כי האווירה המלנכולית, הסוף הלא מוחלט של הסיפור וכמה נקודות מבט מעניינות הולמות יותר את רוחו של הולמס ואולי גם את זו של סר ארתור קונן-דויל, המחבר המהולל.
לחובבי האיש והתחושה שמאחורי שרלוק הולמס, ואולי גם קצת פילוסופיה.

מדי פעם נופל לידיי ספר כזה או אחר; אני אף פעם לא מתכנן בדיוק מה אני עומד לקרוא ובדרך כלל זה מתחיל אצלי לגמרי באקראי! כמו למשל הספר הקצר הזה, שקשה לי להגדיר אותו. הוא מתיימר לפתור תעלומת רצח, אבל הוא ממש איננו "ספר בלשי", או ספר מתח מהסוג של הספרים של אגאטה כריסטי או אלרי קווין שהייתי קורא בנעוריי... הוא עושה זאת, איך להגדיר זאת?... אולי בדרך "צבעונית" מאוד, כי אוסף הדמויות שמככבות כאן, הוא מאוד מוזר וכוללות לדוגמה; נער פליט יהודי מגרמניה ש"חושבים" שהוא "אילם", כומר "צבעוני" מהמזרח הרחוק שהתחתן עם אישה קרתנית מקומית שמטפלת באותו הנער, תוכי שיודע לדבר ולחקות בצורה מופלאה, בנם העבריין הצעיר וזקן ישיש שבצעירותו היה חוקר פשעים מפורסם ועוד כמה... וכל זה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה... טכנית העלילה מסופרת ע"י מספר יודע-כל, עד-כדי-כך שבפרק מסוים הוא אפילו מספר את מחשבותיו של התוכי וכאילו הוא מדבר מגרונו...
הוא כתוב די-יפה ומעניין, חלק מהדמויות אכן מאוד מעניינות ואילו חלקן האחר משורטטות בקווים קלילים מדי ולא במקרה, כי אי-אפשר באמת, להעמיק בספר שהוא ממש קצר (רק 136 עמודים)ועם זאת בסך הכל הוא די מבדר! אמנם אותי דווקא פתרון "התעלומה" לא ממש שיכנע אבל עם זאת אפשר בהחלט ליהנות ממנו ומהאווירה של העיירה הבריטית הקרתנית שהוא מתאר...

שייבון עוד לא קיבל אצלי פחות משלושה כוכבים, כי גם אם הוא נכשל בקרקטריזציה, בקו עלילה או ברעיון כללי, הוא תמיד מפצה על זה בכתיבה שלו. אני אוהבת את הקצב שלו, ולמרות שמעולם לא הייתי מעריצה של משפטים ארוכים, הוא איכשהו ועל אף המסע הארוך שנדרש כדי לסיים אצלו משפט, עושה לי את זה.

הרעיון הכללי של הספר הזה הוא גאוני ולדעתי יכול היה להיות רומן באורך מלא מדהים, לא פחות. לצערי, אני חושבת שהוא לא השתמש בו כמו שצריך. הוא נתן לי את התחושה שבא לו רק לסיים לכתוב את הספר כדי לעבור לפרוייקט הבא כשאם הוא היה משקיע בעלילה קצת יותר, זה היה יכול להיות יהלום בקריירה הספרותית שלו.

בזמן האחרון נתקעתי לשגרה. תלוי כמובן איך
אתם מגדירים שגרה. הביקורת הנל נכתבת תחת פנס רחוב בשתיים בלילה, אחרי שישנתי שלוש שעות ואני מחכה להסעה שתיקח אותי לעוד משמרת של שבע שעות. השגרה הזאתי מתחילה לשגע אותי, בעיקר כי זמן הקריאה שלי, שבעבר היה חלק גדול מהיום שלי, פתאום נעלם כמו כלום. זמן הקריאה הצטמצם לי רק לעשרים דקות הנסיעה לנתב״ג, ומדי פעם אני מצליח לגרד איזו חצי שעת קריאה לפני שאני נרדם. העייפות הנגררת הזאתי, שכאילו מלווה אותי כבר איזה חודש, מתחילה כבר להעיק עליי. עד שמצאתי זמן להגיע לספרייה, החלטתי שהפעם אני רוצה לגוון. מצאתי במקרה את הספר הזה של מייקל שייבון, שהיה במדף הנוער (משום מה).ברור שמייקל שייבון מוכר לי. אבל עוד לא קראתי את הספר המדובר שלו שעדיין נח לי על המדף.

מייקל שייבון מתאר בנובלה קצרה של מאה ועשרים עמודים סיפור בלשי, שמככב בו שרלוק הולמס הוא ולא אחר. אבל שרלוק הולמס הוא לא אותו בלש צעיר וחד, אלא גבר זקן שנעזר במקל הליכה ומנהל משק דבורים. עד שיום אחד מגיע לסביבת ביתו ילד קטן, גרמני יהודי עם תוכי אפריקני אפור (נו, האלו שמחקים אנשים כל הזמן ועושים כאב ראש). ואז התוכי של הילד נעלם, ומישהו נרצח. המשטרה פונה לשרלוק שלנו שיחזור מפרישתו ויעזור לפתור את התעלומה (שהיה די ברור מי האשם בה).

אולי בגלל זה הספר נחשב ספר לנוער. כי הפתרון פשוט?
טוב,מה אני מברבר, עכשיו זה סתם הגיגים של שעת לילה מאוחרת.
בקיצור, זה מייקל שייבון, וזה ספר חביב להעביר איתו איזה שעה שיש לכם בדרך לעבודה.

או קיי, מדובר בספר קצר יחסית, אבל בעיני מה שחשוב הוא התוכן הפנימי ולא הגודל. אותי מעייפים כל אותם ספרים עבי כרס עם עלילה במשקל נוצה וסיטואציות שחוזרות על עצמן עד לעייפה רק בשביל יראו גדולים על המדף.
דווקא היתרון של פתרון סופי הוא בגודלו- כמו אספרסו קצר ומרוכז. הסיפור נע בדילוגים רחבים בין זמן ונקודת מבט והקורא צריך להשלים פערים רבים בעצמו, מה שמאלץ אותו לחשוב, ולחשוב זה טוב, לא?
התרגום לעברית מעולה ומצליח להעביר ניחוחות של אנגליה הכפרית. כמו הרבה ספרים שקראתי ואהבתי, גם אל הספר הזה חזרתי שוב ושוב, בגלל התחביר המפותל, הסגנון שפורט על איזה נים בנשמתי וכמה דברים שלא הבנתי עד הסוף בספר.
מומלץ, אבל אחרי קריאה של פרק או שניים בחנות.

עוד ספר. מקריאת השער האחורי ומהכרת הסופר (איגוד השוטרים הידיים היה ממש טוב) באתי עם ציפיות בשמיים, והתאכזבתי מאוד. הדמויות לא מעניינות, פתרון התעלומה לא מעניין, ובכלל ספר לא מעניין. מזל שהספר קצר וכך לא בזבזתי עליו יותר מדי זמן. פשוט מיותר.

ספר טוב, כמו תמיד ייבון מחובר לשורשים היהודיים שלו. הסיפור הוא על פתרון רצח מסתורי. לדעתי
הוא קצר מדי ולכן לא מצליח לבנות מתח והדמויות שטחיות . למה בכל זאת כתבתי שהוא טוב? כי שייבון כותב נהדר ומורכב ברגישות והוא תמיד מפתיע בצורת החשיבה שלו. שייבון נו...

מדובר בנובלה של שייבון, ככזאת יש בה משהו נועז.
נובלה צריכה להיות חדה, ערמומית ובעלת יכולת תמצות מדהימה.
הסיפור שנון, אתה מחזיק אותו ולא עוזב ונשאב לעולם ששייבון רוקם, זהו ללא ספק הישג מרשים ההופך את הנובלה למוצלחת.
היכולת של שייבון לספר סיפור היא מהמדהימות שנתקלתי בהן עד כה.
הסיפור עצמו סיפור קטן, על דמויות שהן שולי החברה, אך אפקט הוואו נוצר מהחיבור בינהן לכדי סיפור שלם וכמעט מושלם.

כמו שלמדתי להכיר את מייקל שייבון - העיקר הוא לא הסיפור אלא איך הוא מסופר. וגם כאן - הכתיבה עשירה ומלאת התחכמויות (לפעמים יותר מדי... אבל הוא באמת יודע לעשות את זה!), הרמיזות מדודות ואינן חוזרות על עצמן, וברור ששייבון סומך לגמרי על האינטליגנציה של הקורא. אני כבר התמכרתי - וגם כאן, כמו ב"איגוד השוטרים היידיים" (מה? עוד לא קראתם? רוצו!) - העונג הוא מושלם.

כפי שכתבה אביבה - חבל רק שעם עובד החליטו לחפף והוציאו נובלה בספר נפרד. דרך אגב, אם היו מגדילים את הפונט ואת הרווחים בין השורות, היה אפשר להוציא אותו אפילו בשני כרכים! חשבתם על זה?