ביקורת ספרותית על תחושה של סוף מאת ג'וליאן בארנס
ספר מעולה

---

במבט ראשון הוא נראה לגמרי תמים. בלשון נינוחה מאד מספר לנו אדם על אירועים שקרו בחייו. לא סתם מספר. הוא כאילו מדבר אלינו, ואני, אף על פי שידעתי שמדובר בבדיון, האמנתי לו, שאילו הם באמת חייו.
מדובר בגבר בן למעלה מ 60 שמעלה את זיכרונותיו החל משנות העשרה המאוחרות שלו. הוא לא סנטימנטלי. הוא כאילו נאבק פה על תמונת חייו.
הספר מחולק לשני חלקים. בחלק הראשון מוצג הנרטיב שהוא בנה לעצמו על עצמו. החלק השני דן בנרטיב הזה באמצעות הצגה של עובדות חדשות ובכל גילוי כזה הנרטיב משתנה והתפיסה שלנו אותו ואת הדמויות המעורבות בחייו משתנה.
זהו ספר בעל משקל מוסרי. הוא דן בחטא, באשמה, בכפרה ומעמיד את עצמו למשפטו של הקורא. את אופן השיפוט שלו ואת מידת האחריות שהוא נושא לגורלם של אנשים איתם בא במגע.
במהלך הספר הוא נוגע בנושאים רבים: בשבריריותו של הזיכרון, בצרותה של זווית הראיה שלנו, ביחסים בין גברים ונשים בשנות השישים, במידת היכולת שלנו להשפיע ולשנות את חיינו, או את מה שנשאר מהם.
למה הוא כל כך טוב?
כיוון שהוא מעורר אותנו לחשוב על חיינו. איך ניהלנו אותם, איך התייחסנו לאנשים ולסיטואציות בהם נתקלנו, איך בנינו את נרטיב חיינו.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על תחושה של סוף