איך אפשר לדרג ספר שחלקו ריתק אותי וריגש אותי עד דמעות ואת חלקו האחר מצאתי טרחני ומייגע? לחשב את ממוצע הכוכבים על פני שני החלקים? להחמיר ולדרג לפי החלק הפחות טוב או שמגיע לסופר לקבל את הקרדיט לפי הטוב ביותר שכתב?

בלו היא נערה מתבגרת יתומה מאם שאביה המחשיב את עצמו לגאון הוא מרצה זוטר ללא קביעות ועל כן הם נודדים מקולג' לקולג' בארה"ב על פי מקום עבודתו של האב. אביה של בלו מעריך תכונה אחת בלבד – השכלה וחוכמה. על פי סולם זה נשפטים לא רק תלמידיו כי אם גם מכריו, הנשים הרבות שהוא יוצא עימן, וכמובן גם בתו. הוא טורח לתת לבלו את ההשכלה הטובה ביותר הן ע"י בחירת מוסדות לימוד מצויינים והן ע"י אספקה אינסופית כמעט של ספרים "נכונים" שמי שאינו בקיא בהם אינו נחשב מבחינתו לאדם. מאמציו מתבטאים היטב באופן כתיבת הספר שהוא בגוף ראשון מפיה של בלו. כל משפט מתובל באינספור ציטוטים ומראי מקום והערות שוליים של בלו המעידים לכאורה על חוכמתה המרובה. אני משתמשת במילה "לכאורה" כי הציטוטים הללו מעידים על הרבה ידע (או חיפוש בגוגל...) ולאו דווקא חוכמה. ידע שנזרק לחלל האוויר לא מרשים אותי אם מי שמצוייד בו לא יודע לעשות בו שימוש. מעבר לכך, ריבוי ההערות, שכמותו לא ראיתי בשום ספר, הפריע לי לצלוח את החלק הראשון של הסיפור (משהו כמו 400 עמודים...). מצד שני, הכתיבה המיוחדת הזו יצרה דמות אמינה שהיא כמעט נטולת גוון אישי, משהו על גבול האספרגר. בלו לא ממש יודעת להתנהג בחברה, הקודים המקובלים זרים לה. היא מתיחסת לעולם כאילו הוא עוד ספר שעליה לקרוא וללמוד בעל פה כדי להיות בקיאה בו. היא מעריצה את אביה באופן עיוור גם כשהיא מורדת בו, וסולם הערכים שלה הוא בדיוק זה שלו. היא בזה לכל מה שמזוהה עם נשיות ולא יודעת איך להתמודד עם זו שלה.

החלק הראשון של הספר מתאר את חייה של בלו ואביה במקום החדש התורן שלהם בצפון קרוליינה. בלו מתחברת לחבורה מוזרה של חמישה תלמידים שיש להם קשר ספק מיוחד ספק חולני עם המורה לקולנוע.
מעבר לזה שהחלק הזה קטוע ולא זורם, לא התחברתי לדמויות. כאילו אין בהן שום דבר אישי, או ליתר דיוק שום דבר רגשי, גם כאשר הן עוברות דברים המזעזעים את עולמן.
החלק השני מתחיל עם מותה של המורה שהוא ספק רצח ספק התאבדות. (אל דאגה – אין כאן שום ספוילר – זה מצויין על הכריכה וגם מופיע בעמודים הראשונים). כאן הופך הספר לספר מתח לכל דבר, ומה שקורה בו משתלב היטב עם המאורעות שתוארו בחלק הראשון. בשלב זה כבר לא יכולתי להניח את הספר מהיד וקראתי בנשימה אחת. נראה לי שכמות הציטוטים פחותה בחלק הזה, אבל אולי פחות שמתי לב בגלל המתח.

ובכל זאת, כפי שכתבתי בהתחלה, הספר ריגש אותי הרבה מעבר להיותו ספר מתח מעולה. קודם כל בגלל קטע אחד קטן שבו מתוארת תגובת התלמידים עם הוודע להם מותה של מורתם. קראתי ובבת אחת נזרקתי לתיכון, ליום בו גיליתי שנער בשכבה שלי התאבד. הבלגן והכאוס וחתדהמה בבית הספר מתוארים בספר להפליא. כאילו לא עברו שנים ראיתי את עצמי יושבת בחדרו, שותקת, כי מה אפשר כבר לומר להוריו, בוהה בשטיח הלבן ובו טיפת דם אחת, עדות מחרידה למה שקרה בחדר הזה.

ומעבר לזה, אני לא יודעת אם זה הזמן "לצאת מהארון" אבל הנה זה בא. הספר כל כך נגע לליבי עד ששם הגיבורה הוא חלק מהסיבות לבחירת הכינוי שלי כאן בסימניה. סיבות נוספות כבר ציינתי כאן בנסיבות אלו ואחרות, אבל את הסיבה הזו שמרתי עד כה לעצמי. גם אבי, בדיוק כמו אביה של בלו, שופט אנשים לפי השכלתם (ובמקרה שלו גם לפי השכלתם המתמטית...) גם הוא מן גאון אקצנטרי כזה המתקשה להסתדר עם העולם. כמו בלו, גם אני בהיותי נערה מתבגרת אימצתי באופן אוטומטי את דרך חשיבתו ושיפוטו. דברים שכתבתי בתקופת התיכון דומים הרבה יותר לאלה של בלו מאשר למה שאני כותבת כיום. ובכל זאת, לטוב ולרע, אני עדיין שופטת אנשים לפי מה שהם קוראים. אני מניחה שרבים מהמבקרים באתר הזה יזדהו איתי.

אז איך אפשר לדרג ספר כזה? מכיוון שאף תשובה לא מספקת אותי החלטתי לא לדרג.

איך אפשר לדרג ספר שחלקו ריתק אותי וריגש אותי עד דמעות ואת חלקו האחר מצאתי טרחני ומייגע? לחשב את ממוצע הכוכבים על פני שני החלקים? להחמיר ולדרג לפי החלק הפחות טוב או שמגיע לסופר לקבל את הקרדיט לפי הטוב ביותר שכתב?

בלו היא נערה מתבגרת יתומה מאם שאביה המחשיב את עצמו לגאון הוא מרצה זוטר ללא קביעות ועל כן הם נודדים מקולג' לקולג' בארה"ב על פי מקום עבודתו של האב. אביה של בלו מעריך תכונה אחת בלבד – השכלה וחוכמה. על פי סולם זה נשפטים לא רק תלמידיו כי אם גם מכריו, הנשים הרבות שהוא יוצא עימן, וכמובן גם בתו. הוא טורח לתת לבלו את ההשכלה הטובה ביותר הן ע"י בחירת מוסדות לימוד מצויינים והן ע"י אספקה אינסופית כמעט של ספרים "נכונים" שמי שאינו בקיא בהם אינו נחשב מבחינתו לאדם. מאמציו מתבטאים היטב באופן כתיבת הספר שהוא בגוף ראשון מפיה של בלו. כל משפט מתובל באינספור ציטוטים ומראי מקום והערות שוליים של בלו המעידים לכאורה על חוכמתה המרובה. אני משתמשת במילה "לכאורה" כי הציטוטים הללו מעידים על הרבה ידע (או חיפוש בגוגל...) ולאו דווקא חוכמה. ידע שנזרק לחלל האוויר לא מרשים אותי אם מי שמצוייד בו לא יודע לעשות בו שימוש. מעבר לכך, ריבוי ההערות, שכמותו לא ראיתי בשום ספר, הפריע לי לצלוח את החלק הראשון של הסיפור (משהו כמו 400 עמודים...). מצד שני, הכתיבה המיוחדת הזו יצרה דמות אמינה שהיא כמעט נטולת גוון אישי, משהו על גבול האספרגר. בלו לא ממש יודעת להתנהג בחברה, הקודים המקובלים זרים לה. היא מתיחסת לעולם כאילו הוא עוד ספר שעליה לקרוא וללמוד בעל פה כדי להיות בקיאה בו. היא מעריצה את אביה באופן עיוור גם כשהיא מורדת בו, וסולם הערכים שלה הוא בדיוק זה שלו. היא בזה לכל מה שמזוהה עם נשיות ולא יודעת איך להתמודד עם זו שלה.

החלק הראשון של הספר מתאר את חייה של בלו ואביה במקום החדש התורן שלהם בצפון קרוליינה. בלו מתחברת לחבורה מוזרה של חמישה תלמידים שיש להם קשר ספק מיוחד ספק חולני עם המורה לקולנוע.
מעבר לזה שהחלק הזה קטוע ולא זורם, לא התחברתי לדמויות. כאילו אין בהן שום דבר אישי, או ליתר דיוק שום דבר רגשי, גם כאשר הן עוברות דברים המזעזעים את עולמן.
החלק השני מתחיל עם מותה של המורה שהוא ספק רצח ספק התאבדות. (אל דאגה – אין כאן שום ספוילר – זה מצויין על הכריכה וגם מופיע בעמודים הראשונים). כאן הופך הספר לספר מתח לכל דבר, ומה שקורה בו משתלב היטב עם המאורעות שתוארו בחלק הראשון. בשלב זה כבר לא יכולתי להניח את הספר מהיד וקראתי בנשימה אחת. נראה לי שכמות הציטוטים פחותה בחלק הזה, אבל אולי פחות שמתי לב בגלל המתח.

ובכל זאת, כפי שכתבתי בהתחלה, הספר ריגש אותי הרבה מעבר להיותו ספר מתח מעולה. קודם כל בגלל קטע אחד קטן שבו מתוארת תגובת התלמידים עם הוודע להם מותה של מורתם. קראתי ובבת אחת נזרקתי לתיכון, ליום בו גיליתי שנער בשכבה שלי התאבד. הבלגן והכאוס וחתדהמה בבית הספר מתוארים בספר להפליא. כאילו לא עברו שנים ראיתי את עצמי יושבת בחדרו, שותקת, כי מה אפשר כבר לומר להוריו, בוהה בשטיח הלבן ובו טיפת דם אחת, עדות מחרידה למה שקרה בחדר הזה.

ומעבר לזה, אני לא יודעת אם זה הזמן "לצאת מהארון" אבל הנה זה בא. הספר כל כך נגע לליבי עד ששם הגיבורה הוא חלק מהסיבות לבחירת הכינוי שלי כאן בסימניה. סיבות נוספות כבר ציינתי כאן בנסיבות אלו ואחרות, אבל את הסיבה הזו שמרתי עד כה לעצמי. גם אבי, בדיוק כמו אביה של בלו, שופט אנשים לפי השכלתם (ובמקרה שלו גם לפי השכלתם המתמטית...) גם הוא מן גאון אקצנטרי כזה המתקשה להסתדר עם העולם. כמו בלו, גם אני בהיותי נערה מתבגרת אימצתי באופן אוטומטי את דרך חשיבתו ושיפוטו. דברים שכתבתי בתקופת התיכון דומים הרבה יותר לאלה של בלו מאשר למה שאני כותבת כיום. ובכל זאת, לטוב ולרע, אני עדיין שופטת אנשים לפי מה שהם קוראים. אני מניחה שרבים מהמבקרים באתר הזה יזדהו איתי.

אז איך אפשר לדרג ספר כזה? מכיוון שאף תשובה לא מספקת אותי החלטתי לא לדרג.