קראתי את הספר בפעם הראשונה בליל שימורים מייאש ומתיש. הסוכר של רומי טיפס לשיאים חדשים ואחרי שהערתי אותה פעמיים בלילה לזריקה כבר לא יכולתי יותר. כל מה שרציתי היה ללכת לישון ואי אפשר היה. לא היתה לי סבלנות לספר רציני אז לקחתי את הספר הזה, שהוא לכאורה ספר ילדים. ספר על מסע שעובר בעל כורחו ארנב חרסינה, אדוארד טוליין, אחרי שהוא מאבד את הילדה שלה היה שייך. חשבתי שזה עוד ספר מסע כמו המונים שקראתי. לולא הביקורת המקסימה של חמדת לא הייתי טורחת לקרוא אותו.
קראתי ובכיתי. בטח שבכיתי. זה כשלעצמו עדיין לא אומר דבר. אני יכולה לבכות גם מאופרת סבון. אבל הבכי שלי כאן היה בכי אחר לגמרי. בכי של ילדה, כאילו קילפתי מעל עצמי את הבגרות על הציניות שרכשתי והראיה המפוקחת והייתי שוב ילדה. ילדה שמתבוננת בעולם בהתרגשות, שמאמינה שגם אם ישברו לה את הלב היא תקום ותדביק אותו ותמשיך הלאה לטוב שעוד מחכה.
אני יודעת שזה נראה קטשי לחלוטין אבל אני מאמינה לאדוארד טוליין ולדי-קמילו. אולי בגלל הכתיבה המדוייקת והמינימליסטית. אולי בגלל דמותו המיוחדת של אדוארד. די-קמילו יצרה דמות של ארנב שהוא אנושי ויכול לחשוב מחשבות ושאנשים שרואים אותו מייד מרגישים ביכולותיו להקשיב ולהבין למרות שהוא בסך הכל בובת חרסינה שלא יכולה לדבר וגם לא לזוז. לאדוארד יש כבוד עצמי ונוכחות, וכשהוא מוטל עירום, שוכב על קרקעית האוקיינוס, בכיתי למול קלונו, למרות שדי-קמילו מזכירה לנו שוב ושוב שאדוארד הוא בובה. בכל ספרי הילדים שקראתי או שהחיות מואנשות לחלוטין, או שהן בובת מחמד נטולת יכולות. די-קמילו בחרה בדרך ביניים והתוצאה מרהיבה. גם האיורים המדהימים של איבטולין, שהם יצירות אמנות מופלאות בפני עצמם, גורמים לקורא להרגיש שהוא עובר בעולם מופלא ואמיתי כאחד. מעבר לכל הניתוחים פשוט נשבתי בקסם. הספר נגע לי בלב, חדר דרך גלדים מעובים של צלקות ישנות והגיע למקומות שכבר לא חשבתי שקיימים. די-קמילו כישפה אותי והלכתי אחריה בלי לחשוב, כמו היתה החלילן מהמלין.
בשבת קראתי שוב את הספר יחד עם רומי. היא כבר לא מסכימה שאקריא לה. ישבנו זו לצד זו, קוראות בשקט, כל אחת לעצמה. הדמעות זלגו לשתינו מהעיניים והטיפות שנקוו על שולי הספר התערבבו זו בזו.
"אמא, זה נורא עצוב," היא אמרה לי, "עצוב שאי אפשר להרגיש אהבה בלי להרגיש כאב."
"אל תדאגי מתוקה, הסוף יהיה טוב" עניתי לה והתכוונתי לזה. היא הסתכלה עלי ובמבט אחד שלה ידעתי שהיא קוראת אותי כמו ספר פתוח, שהיא יודעת שלא התכוונתי רק לספר, אלא בכלל.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
