ביקורת ספרותית על סטונר מאת ג'ון ויליאמס
בזבוז של זמן

---

הנה כמה סיבות טובות לחשוד בספר שנמצא על מדף הספרים:
1. סופרלטיבים על הכריכה הקדמית
2. המלצות והערכות על הכריכה האחורית
3. נעשו לו יחסי ציבור מרובים בכל מדורי הספרות
4. ההוצאה צירפה "אחרית דבר" בסוף הספר
5.הספר נמצא 700 שבועות בראש רשימת רבי המכר

אז חשדתי, אבל כנראה שלא מספיק. לקחתי את הספר המדובר "סטונר" מהמדף בספריה, רק כדי לראות על מה כולם מדברים, ולא להאמין כמה הצטערתי על זה. מטרת הרשומה הזאת היא לספק למי שעוד לא קרא מידע רלוונטי "על מה הספר", ולחסוך את הסבל הכרוך בקריאה של היצירה הזאת. אי לכך ובהתאם לזאת, הרשומה מלאה ספולרים וארמזים על הכתוב בספר עצמו. מי שלא מעוניין בהם - מוזמן להפסיק כאן ולהסתפק בתקציר חוות דעתי: ספר בינוני מינוס.

קצת אימוץ עיניים מראה את הסופרלטיב על הכריכה: "יותר מרומן גדול: הוא רומן מושלם". למושלם עוד נגיע, אבל לא ברור אם בכלל מדובר ברומן. כי מה יש כאן? דמות ראשית אחת, לא עגולה במיוחד, כמה דמויות משניות שטוחות, ובלי עלילות משנה. ציר ספרותי אחד, המתרכז במקום אחד, אמנם לאורך עשרות שנים, אבל עדיין צר בהיקפו. כל הספר סובב סביב סטונר, אדם שעשה החלטה משמעותית אחת בחייו - עזב את לימודי החקלאות שאליהם שלח אותו אביו, ועבר ללמוד ספרות. זו נקודת ההתחלה של הספר, ומכאן ואילך אנו מלווים את האיש ב"שב ואל תעשה" שלו. הוא לומד, מסיים את לימודיו, מתמנה למרצה, לא מתגייס למלחמת העולם הראשונה, מחזר אחרי נערה, נישא לה ומגלה מהר מאוד שהנישואים שלו גרועים מאין כמותם. וזהו, פחות או יותר. הוא נשאר מרצה, על אף החיכוכים עם ראש החוג, הוא נשאר נשוי, על אף המאהבת שמצא לו, והוא מת. איש קטן, אפור, פסיבי, שלא הצליח, ועל אי הצלחתו והשכחתו מעין כל אפשר לקרוא כבר בעמוד הראשון בספר.


עד כאן, זה לא רע. סתם לא מעניין. אפשר לכתוב ספרות גדולה על אנשים קטנים. עשו את זה לא מעט. אפשר לכתוב ספרות מוצלחת על כשלונות. לדוגמה, ואפילו מתחום קרוב - ג'וד האלמוני. גם עובד כפיים בעל שאיפות אקדמיות שלא צולחות, גם נישואים שלא מצליחים, ואהבה שלא מתקבלת יפה בחברה.

אבל בעוד לבי יצא אל ג'וד ואל חייו האומללים, לא הרגשתי כלפי סטונר כלום מלבד אדישות, אולי. כי זה מה שעולה מתוך הספר עצמו - מין אדישות מיואשת או ייאוש אדיש של האיש כלפי כל מה שעובר עליו. ה- stone, האבן בשמו של האיש ראויה לו ולשמו - כי נראה ששום דבר לא חודר פנימה. קראתי, וכל הזמן חיכיתי ש"יקרה משהו". רק בסוף קלטתי שזה לא שלא קרה כלום. קרה אפילו הרבה. זה רק הגיבור הפאסיבי שלא עושה כלום, ואם הוא כבר עושה (קורה איזה פעם או פעמיים בחייו) הוא מתיחס לניצחון ולתבוסה באותו שיוויון נפש, כך שהתחושה היא כאילו כלום לא קרה. הסטואיות הזו אפילו לא מרגיזה את הקורא. היא סתם משעממת אותו. במשך חלק ניכר מהקריאה עלה לי בראש הפסוק "אכן חוליינו הוא נשא ומכאובנו סבלם", פסוק שהנוצרים מייחסים אותו לישו. ואכן, אדם כזה בוודאי שמקבל את מותו בשלווה. מי שמת למעשה כל חייו לא מרגיש בהבדל גם כשבא עליו מותו. אז השאלה היא לא "מתי כבר יקרה משהו?" אלא "למי אכפת?", ולי - ממש לא אכפת. להיפך קיבלתי את מותו בהקלה. סוף הספר וסוף ייסורי הקריאה.

אה, אבל העלילה היא לא מה שחשוב, מטיפים לי בחינוכיות המבקרים החכמים וגבוהי המצח. זאת גישה מיושנת מאוד, הגישה שלך, ככה הם אומרים. גדולת הספר היא באופן התיאור, בסגנון, בכניסה אל עולמו הרגשי של הגיבור.

אז זהו, שלא. מעבר לגישה העקרונית שלי שאומרת שהעלילה חשובה ביותר (אולי לא *כל* מה שחשוב, אבל בהחלט הרוב), גם הסגנון בסטונר הוא, בלשון המעטה, לא משהו. כל סדנת פרוזה למתחילים תשנן למשתתפים בה את העיקרון הבא: "אל תספר על.... אלא תדגים את...". ויליאמס לא שמע על הכלל הזה. עוד פעם ועוד פעם בספר הוא מוסר לנו את התרשמויותיו של המספר על הגיבור, במקום להדגים אותן. הוא מאכיל בכפית את הקורא, ולא נותן לו מספיק קרדיט להגיע בעצמו למסקנות. אני כקוראת לא צריכה שיספרו לי שסטונר מורה טוב. תן לי סצנות שמהם אבין את זה בעצמי. אל תספר לי שהוא אוהב ספרות, תדגים לי מה הוא מוצא בה. ואלה רק שתי דוגמאות.

אומרים לי שסגנונו של ויליאמס יבש ופרוזאי בכוונה, וזה בסדר גמור מבחינתי. זכותו של אדם לכתוב בשפה רזה, או באיזו שפה שיבחר. בספר הנוכחי התוצאה היא סיפור משמים על איש משמים, ולא ברור מה הופך אותו ל"רומן מושלם".

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על סטונר