ביקורת ספרותית על זהירות, שביר מאת ג'ודי פיקו

---

אחרי "שומרת אחותי" המשכתי לבלוש אחר ספרים של ג'ודי פיקו. מצאתי את הספר הזה.
אומרים שהוא דומה ל"שומרת אחותי".

-קלקלנים קלים בלבד!-
כן, הוא דומה ל"שומרת אחותי". כן, גם כאן יש משפחה שמתפרקת ואחיות שגדלות בצל מחלה, ומשאלות שהולכות לאיבוד.
אישית, אני רואה בספר הזה מסחטת דמעות.
אני חושבת שהוא ניסיון לרכב על ההצלחה של "שומרת אחותי".
גם כאן יש המון מושגים רפואיים בלי הסבר או הערה.

וילואו, בתם של שרלוט ושון ואחותה הקטנה של אמיליה, חולה במחלה שיש לה שם לטיני מסובך מדי לכתיבה והיא מתבטאת בעצמות שבירות במיוחד. שבירות עד כדי כך שהן יכולות להישבר מנפילה פשוטה, מאחיזה ביד של מישהו, מלחיצה על משהו.
למרות זאת, וילואו היא מאגר ידע עצום, היא חכמה ומדברת, חוקרת ולומדת. ומשפחתה אוהבת אותה.

כמו ב"שומרת אחותי", גם כאן הדמויות מתייסרות בקונפליקטים אישיים מורכבים: מה היה קורה אילו וילואו לא הייתה נולדת? אילו הייתה לשרלוט ולשון אפשרות לבחור האם ללדת את וילואו?
בעקבות חוויה טראומטית שעברה המשפחה, הם מחליטים לפנות לעורך דין. כמו ב"שומרת אחותי", גם כאן משולב סיפור רקע לא נחוץ לדעתי של דמות משנית.

בוודאי שמתם לב שאני מציינת הרבה נקודות דמיון ל"שומרת אחותי". אני מרגישה חובה לעשות זאת, מפני שאין טעם לקרוא ספר שהוא העתק מדויק כמעט של ספר אחר, ונראה כמתוכנן לסחוט דמעות.
כל נקודות הדמיון והשוני הללו היו יכולות אולי להפריע לי, אם לא הייתי נהנית ממנו. הצרה הגדולה היא שדווקא כן נהניתי ממנו.

הספר כולו כתוב כפנייה אחת לוילואו, כסדרה של מונולגים וסיפורים-בדיעבד המופנים אליה. צורת ההגשה הזו של הספר מעוררת מלכתחילה הרגשה שמשהו רע קרה כבר לוילואו, ושהספר כולו מספר על משהו שכבר קרה.

נהניתי מהספר מסיבה אחת ברורה מאוד, אחת ויחידה, והיא אמיליה. אילולא אמיליה, הייתי מפסיקה לקרוא בחמישים העמודים הראשונים.
אמיליה היא נערה מתבגרת, והיא חיה בשוליים של משפחה שחגה סביב וילואו, וילואו, וילואו ועוד פעם וילואו.
היא מרגישה מוזנחת, אבל מאוד אוהבת את אחותה. הקטעים שלה הם אלה שחזרתי אליהם שוב ושוב, מפני שהם הכנים ביותר, ואין בהם דיבורים מקושקשים וקיטשיים על רגשות. לפחות פחות מבפרקים האחרים.
אמיליה מביאה נקודת מבט ייחודית על מחלתה של וילואו, כשהיא מנסה להתנהג כרגיל במשפחה שאינה רגילה; כשהיא מנסה לעזור לוילואו כמיטב יכולתה; וכשהיא מרגישה אנוכית כשהיא חושבת רק על עצמה כשלוילואו יש צרות גדולות יותר. היא מפתחת במהלך הספר כמה התנהגויות מאוד מסוכנות, והמשפחה לא שמה לב לכך. היא מוצאת אהבה, ואף אחד לא שם כדי לדבר איתה על זה וכדי לנחם אותה כשזה נגמר.

אני בעצמי מרגישה כמוה עכשיו, כשאני מקדישה את הביקורת שלי לה ולא לוילואו המסכנה לכל הדעות. אבל זו בדיוק הבעיה, וילואו היא המסכנה לכל הדעות, ואמיליה היא זו שבשוליים. שרלוט, האם, מרבה לעסוק בעבר ובוילואו, אבל מעט מדי באמיליה.
שרלוט הייתה בעבר קונדיטורית. הספר משובץ במתכונים "פרי עטה", שכביכול אמורים להתקשר לעלילה. הם מלווים בפתיחה קיטשית ובהוראות הכנה ספרותיות, ולכן הם לא ממש מתאימים וקוטעים את רצף הקריאה. רק המתכון האחרון, שסוגר את הספר והוא המספק את המילה האחרונה בו, אולי לא מיותר.
לא עסקתי בשון. בעיניי הוא די חסר תועלת. שלא כמו בריאן ב"שומרת אחותי", אין לו משהו מעניין באמת לספר לנו, חוץ מקונפליקטים קורעי לב בנוגע לנישואים שלו ומעשיה של שרלוט. עובדה, אני לא זוכרת שום דבר מהקטעים שלו.

סוגיה נוספת שמפריעה לי יותר ומסתמנת כמחלה, לא פחות ולא יותר, אצל ג'ודי פיקו (כמה אירוני להשתמש במילה זו דווקא בביקורת על ספר כזה), היא סוגיית הסוף. שוב? באמת?

ראשית, הפרק האחד והיחיד שנכתב מנקודת המבט של וילואו הוא הפרק האחרון. הוא מרתק, הוא מציג נקודת מבט ילדותית יותר. אולי לא הייתי מחזיקה ספר שלם בנקודת המבט הזו, אבל חמישה-שישה פרקים שמכסים כמה אירועים עיקריים בספר היו מאוד מועילים.

שנית, שוב?! עוד פעם?! שרדתי ספר שלם עם מונחים מקצועיים ברפואה ללא ביאור והסבר וקונפליקטים שעלו לי על העצבים לפעמים וסחיטת דמעות בלתי נגמרת וקיטשיות מכאן ועד הודעה חדשה בשביל הסוף הזה?
אולי אני לא חולה במחלת העצמות השבירות, אבל נשבר לי. באמת שנשבר. די.

» ביקורות נוספות של מילים
» ביקורות נוספות על זהירות, שביר