ביקורת ספרותית על זהירות, שביר מאת ג'ודי פיקו

---

את הספר הזה קראתי בצורה הכי גרועה שקיימת: בספרייה. על כורסה לא נוחה. ברפרופים. למה לעזאזל- אין לי מושג.
נראה לי שאני מתחרפנת.

*אזהרת ספוילרים בדרך*

"זהירות שביר" הוא ספר על ילדה בשם ווילואו, שחולה במחלה בעלת שם שובר שיניים שנשמע כמו דינוזאור כלשהו, ובגללה היא יכולה להתאשפז בבית חולים במצב קריטי בגלל שטות כמו החלקה על מפית.
ומכאן יש המון נקודות דמיון, יותר מדי, ל"שומרת אחותי": שוב ילדה אחת שחולה ומשפחה שסובבת סביבה, בעיות כלכליות, האח/ות שלא מתייחסים אליו/אליה, הורים שרבים, תביעה משפטית, סיפור משעמם של דמות שולית, שאלת ה"מה היה אילו בתנו לא הייתה חולה/נולדת", הסוף הוא אותו סוף, פרק אחרון שבו החולה מדברת, והמון המון קטעים רגשניים ללא טיפת הומור אחת לרפואה. ג'ודי פיקו היקרה, למה לכתוב ספר שכל כך דומה לספר הראשון שלך?! מה הקטע?

הספר כתוב בצורה קיטשית מאוד, וכולו פנייה אל וילואו, דבר שמתחיל ממש לעצבן בשלב מסוים. והספר כולו מלא במשחקי מילים על בסיס המילה "שביר".
עוד משהו שעיצבן אותי במבנה הספר היה שהכתיבה שלו היא לא אחידה: הוא נע בין קטעים טובים ומרגשים באמת, לבין חלקים שגרמו לי לרצות להטיח את הספר בקיר. למשל, הקטעים של אמיליה-האחות הגדולה שלא מתייחסים אליה- היו הכי כנים וטובים בספר, גם הפרק האחרון שבו וילואו עצמה מספרת. אבל כמו שאמרתי, היו גם המון קטעים דרמטיים ורגשניים להחריד שניסו לסחוט דמעות בכוח ומשפטים עם תובנות פשטניות על החיים ואהבה ועצמות שבירות ובלה בלה בלה.
אבל שיא הפתטיות היו המתכונים של שרלוט, האמא הקונדיטורית, שהופיעו כל כמה פרקים והיו אמורים להשתלב בעלילה. המתכונים עתירי קלוריות ומשפטים מתפלספים- היי, זה עוגייה, לא דוקטורט במשמעות הקיום!- או קיטשיים, שהוציאו ממני אינספור אנחות "נו, באמת..." כי ברצינות, היה כל כך שקוף שהמתכונים שם רק כדי להעביר מסרי עלילה סמויים יותר או פחות!
לעזאזל, באיזה מתכון אמיתי כתובות המילים האלה: "זהירות, אל תוציאו את העוגה מוקדם מדי מהתנור. אולי היא תיראה תפוחה, גבוהה וטומנת בחובה הבטחות רבות, אך היא עלולה לקרוס מיד ולהיהרס תחת משקל הציפיות הגלומות בה"?!
תעשו לי טובה.

הערה לא חשובה, אולי קצת: אולי שמתם לב שהתעצבנתי על חוסר ההומור המשווע בספר, וה בגלל העובדה שאני מאוד מאמינה בהומור שחור- תאמינו לי, יש לי סיבה- ואני יודעת שאני לא היחידה. למשל, בספר "אשמת הכוכבים", מה שנתן לי תחושה מאוד מציאותית וגרם לי להזדהות היה ההומור לצד הכאב כל הזמן. אני לא שופטת אנשים שלא מסוגלים לצחוק על הכאב שלהם, אבל אני בטוחה שהכבדות-במנות-מוגזמות של הספר, שלוקח את עצמו הרבה יותר מדי ברצינות, היא מה שגרמו לי להיות כל כך סרקסטית כלפיו.

אז בקיצור, אני לא הייתי ממליצה. אמנם היו כמה קטעים ודמויות כנים ואמיתיים, וסוף הספר כן סדק קצת את הציניות שלי, אבל כל השאר נתן הרגשה של אובר-רגשניות וקיטשיות, כאילו הספר תוכנן להיות הלהיט-סוחט-הדמעות הבא בתור.

» ביקורות נוספות של לואיזיאנה מנטש השקנאית
» ביקורות נוספות על זהירות, שביר