אני זוכרת את האקדח הראשון שהיה לי. אקדח קפצונים שחור עם קת חומה מחוספסת. לא איזה מותג או משהו מיוחד. סתם אקדח צעצוע. אבל מלבד אוסף הברביות שלי זה היה הצעצוע האהוב עלי ביותר. נהגתי להאמין פנים שאני ממש שוטרת שיורה בשודדים מסוכנים. בכל פעם הייתי מנסה שליפה מהירה ממקום אחר. פעם כשהוא נעוץ בחגורה בצד ימין שלי. פעם שהוא בנרתיק החגור במצולב.
כל זה היה לפני הרבה שנים. החיבה לאקדחים עזבה אותי עוד כשהייתי בגיל חד סיפרתי. ובכל זאת, את התחושה של האקדח שנשלף ישירות מהגוף אני עדיין זוכרת היטב.
כמו שבעלי תואר ממכללת אפרתי למדעי לי צ'יילד כבר יודעים היטב, ג'ק ריצ'ר הוא שוטר צבאי לשעבר. גבר גבוה וחסון, בעל תושיה אינסופית, מומחה באומניות לחימה שונות (איזה?) באקדחים, ובכל מה שקשור ללחימה ולהשרדות בכלל. בדיוק הטיפוס שהייתם רוצים לידכם בשעת מלחמה, ולא הייתם רוצים כאוייב שלכם. ג'ק, כל מה שאני עומדת לכתוב כאן הוא לא עירעור חס וחלילה על מעמדך כלוחם מספר אחד בשטח. זו לא אשמתך, זה צ'יילד.
הספר הזה בנוי כולו על אקדחים. ניכר שצ'יילד גיגל המון סוגים של אקדחים וקרא עליהם כל פרט אפשרי. לצערי צ'יילד התעקש לחלוק איתי בהרבה יותר מדי עמודים בספר את כל המידע שאסף. שמות של כל מני אקדחים, מראם, משקלם המדוייק ועוד מני טריוויה שכזו.
לעומת זאת, ריצ'ר השוקל כל תנועה שלו בקפידה לפני שיצא לקרב, לא משקיע אפילו דקה אחת של מחשבה כדי להחליט איך הכי כדאי לשאת את האקדח או איך לשלוף. כשהוא יורה הוא לא מרגיש רתע, וגם לא מרגיש את הקרירות הפתאומית הזו של אקדח שנשלף ישירות מהעור החשוף.
כל הדמויות בספר מחזיקות רק באקדחים של החברות הנחשבות ביותר. נו באמת. זה כאילו שכולם נוסעים בלמבורגיני ואפילו לא במרצדס. בקיצור, למרות שהחוש הטכני שלי הוא הסטראוטיפ של הבלונדינית, התחושה שקיבלתי היא שצ'יילד לא היה במטווח מימיו.
אז למה בכל זאת הענקתי לו שלושה כוכבים? אמנם את צ'ילד אני לא ממש פוחדת להרגיז – לא נראה לי שיש לו איזושהי מומחיות בלחימה, אבל ריצ'ר צבר לו כמה וכמה אוהדים מושבעים כאן בסימניה, ועוד מקרב המבריקים ביותר, כאלה שאני לא מפספסת אף ביקורת שלהם. בפעם האחרונה שנכתבה ביקורת לא אוהדת על ריצ'ר היא נעלמה באופן מסתורי...
וברצינות – הספר קולח וזורם וכסרט קליל הייתי שמחה לראות אותו. מספרים אני דורשת יותר.
















